Traité Kelim - Chapitre 1 - Michna 4

לְמַעְלָה מִן הַזָּב, זָבָה, שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ. לְמַעְלָה מִן הַזָּבָה, מְצֹרָע, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְּבִיאָה. לְמַעְלָה מִן הַמְּצֹרָע, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, שֶׁהוּא מְטַמֵּא טֻמְאַת שִׁבְעָה. חָמוּר מִכֻּלָּם, הַמֵּת, שֶׁהוּא מְטַמֵּא בְאֹהֶל, מַה שֶּׁאֵין כֻּלָּם מְטַמְּאִין:

שהיא מטמאה את בועלה. טומאת שבעה. דגבי נדה כתיב (שם) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים, וכתיב נמי גבי זבה (שם) כימי נדתה תהיה טמאה היא, ודרשינן תהיה טמאה, לרבות את בועלה. היא, היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל טומאת שבעה, אלא טומאת מגע ומשא:

למעלה מן הזבה מצורע. דמצורע עושה משכב ומושב כזבה, וחמור ממנה שהוא מטמא בביאה. כשבא אל הבית טמא כל מה שבבית ואע״פ שלא נגע, דכתיב (שם י״ג) מחוץ למחנה מושבו, מלמד שמושבו טמא. מכאן אמרו מצורע שיושב תחת האילן וטהור עוברש נטמא הטהור. ואם טהור יושב תחת האילן ומצורע עובר, לא נטמא הטהור. וכן בבגד המנוגע ובאבן המנוגעת. ודוקא מצורע בימי חלוטו, אבל בימי ספרו דהיינו לאחר תגלחת וצפורים אינו מטמא בביאה ואינו מטמא במשכב ומושב:

למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מממא מומאת שבעה. דכתיב (במדבר ל״א:כ״ד) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם, כל הטומאות שאתם מיטמאין במת לא יהיו פחותים משבעה. ואע״ג דמצורע חמור מעצם כשעורה, דמצורע מטמא כל אשר באוהל כשבא אל האוהל, ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל, מ״מ במעלה זו מיהא עצם כשעורה חמור שמטמא טומאת שבעה. וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב לאו לכל מילי קאמר דחמור בשני מן הראשון, דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני, אלא לאותה מעלה שהוא מונה בלבד קאמר שהשני חמור:

חמור מכולם מת. יש מהן חמורים ממת, שזב וזבה עושים משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא, ומת אינו עושה משכב ומושב ואינו מטמא באבן מסמא, ומכל מקום במעלה זו מת חמור מכולן שמטמא באוהל. ומה שמצורע מטמא בביאה אין טומאתו כטומאת אוהל, דאם הכניס ידו לבית המנוגע, טהור, ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו, טהור, דביאה במקצת לאו שמה ביאה. ואפילו מחיצה מצלת בבית שהמצורע שם, כדתנן בנגעים סוף פרק י״ג נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה גבוה עשרה טפחים, נכנס ראשון ויוצא אחרון. וכל כהאי גוונא במת מטמא באוהל. אי נמי יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר כדפרישנא לעיל, מה שאין כן במת:

למעלה מן הזב זבה. שהיא מטמאה את בועלה. כתב הר"ב דגבי נדה כו' ואין הזב מטמא את מה שבועל. וכן מי שבעל [זב] לא יהיה אב וכן ביאר בספרא. אבל יהיה הבועל. כמו שנגע באב בלבד. הרמב"ם:

למעלה מן הזב מצורע. פירש הר"ב דמצורע עושה משכב ומושב כזבה. בספרי באמרו הש"י שהמצורע מוחלט כאשר נרפא מהצרעת. וכבס המטהר את בגדיו. אמרו מה זה בא ללמדנו. אם ללמד שמטמא בגדי' במגע והלא ק"ו הוא. אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה. מטמא בגדים במגע. בימי גמרו שמטמא בביא' אינו דין שיטמא בגדים במגע. א"כ למה נאמר וכבס המטהר את בגדיו. מלטמא משכב ומושב. הרמב"ם. וכתב עוד הרמב"ם. דמצורע מטמא נמי במשא. כמו הזבה. אבל מפני שהוא לא כתב כן אלא מהא דתנן. למעלה מזבה מצורע. ש"מ דבמשא שוה לה. והר"ב אינו סובר שיש לדקדק כך מדקתני למעלה מהן. שסובר שאעפ"כ יכול להיות שיש חומרא באותו שלמטה ממנה. ולפיכך השמיע הר"ב. ולא כתב שמצורע מטמא ג"כ במשא. אע"פ שכתב שמטמא משכב ומושב. כמו הזבה. לפי שלזה יש ראי' מהספרי משא"כ למשא. זה ברור לי שהיתה כך דעת הר"ב. אבל אני תמה מהרמב"ם. שכמו שהביא לו ראי' אחרת למשכב ומושב מהספרי. ואע"ג דשמע לה מדתנן למעלה מזבה. כמו כך היה יכול ג"כ להביא ראי' אחרת למשא. ממשנה שלימה ששנינו בששית מפ"ה דזבים הנוגע כו' במצורע וכו' ואחר הנושא. וא' הנישא. וכן הר"ב. אדכתב שמטמא משכב ומושב. לפי שכך שנו בספרי. כמו כן ה"ל לכתוב. שמטמא במשא שכך שנינו במשנה דזבים אלא דאשתמוטתיה להר"ב ורהטא תלמודיה דהכא בתר פי' הרמב"ם. דלמשא לא שמע ליה אלא מדתנן למעלה מהן. ולדידי' ליכא למשמע מהכא כמו שכתבתי:

שהוא מטמא בביאה. כתב הר"ב דכתיב מחוץ למחנה מושבו מלמד שמושבו טמא. בת"כ פרשת כי תזריע. ויראה לו שנלמד מיתור דמושבו מיותר דהא כתיב בדד ישב. שוב מצאתי כך בספר קרבן אהרן. ולשון הרמב"ם ספ"ו מהל' צרעת מחוץ למחנה מושבו. מה הוא טמא. אף מושבו טמא. ומ"ש הר"ב מכאן [אמרו] מצורע שהוא יושב כו'. עיין בזה במשנה ז' [*וח'] פי"ג דנגעים. ומ"ש הר"ב ודוקא מצורע בימי חלוטו. אבל בימי ספרו כו' לא אתא אלא לאפוקי ימי ספרו. אבל ימי הסגרו לענין זה כמו ימי חלוטו. שכן שנינו במשנה דלקמן. מצורע מוסגר מטמא בביאה. ולשון הרמב"ם בפירושו. וזה הדין במצורע בימי גמרו לבד ר"ל בזמן הצרעת לא בימי ספורו:

עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. כתב הר"ב דכתיב וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות וכו' בסוף פרק כיצד הרגל (דף כה). הר"ש. ולא הבינותי. היאך מפקינן ליה מהך קרא לרבות עצם כשעורה לטומאת שבעה. והתם בגמ' לא אמרו אלא למפץ במת. ומפץ נוכל לרבות בכלל בגדיכם שהוא כעין בגד. עוד מצאנו למדרש זה לענין כלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנגעו במת כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ק דאהלות. וזה ג"כ מפורש בכלל בגדיכם. אבל לרבות עצם כשעורה. זו לא ידעתי מנין שיהא בכלל הזה של וכבסתם בגדיכם. וכן נ"ל דלאו מהכא ילפינן לה אלא כדכתב הר"ב במשנה ג' פ' ב' דאהלות. מדכתיב בפ' חקת ועל הנוגע בעצם. וכ"כ הרמב"ם שם ספ"ק. ומדרש ספרי הוא. והוא מ"ש הר"ב בסוף משנה דלקמן ומ"ש הר"ב דעצם כשעורה אינו מטמא באהל. כדתנן במשנה ג' פ"ב דאהלות:

חמור מכולם המת וכו'. כתב הר"ב יש מהן חמורים ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא ומת אינו וכו' דין משכב במשנה ו' (פ"ד) דזבים. ודין אבן מסמא במשנה ד' פ"י דנדה. ומ"ש הר"ב א"נ יש חלוק בין מצורע יושב כו' והר"ש כתב עוד חלוק. דבעינן שיעור שהייה לבית המנוגע. לענין בגדים שהוא לבוש. עד שישהא בכדי אכילת פרס. כדתנן במס' נגעים פי"ג משנה ט':

חמור מכולם המת. ולא זכר הנה לאבות הטומאות. על דרך ההגעה למנינו. ואמנם. זכר מדרגות. אלו האבות קצתן על קצתן. ולזה לא הזכיר פרה אדומה (דתנן סוף פ"ד ממסכת פרה) ושעיר המשתלח (דתנן במשנה ו' פ"ו דיומא) ופרים ושעירים הנשרפים (כדתנן התם במשנה ז' ובפי"ב דזבחים משנה ה') לפי שאין בהן לא מגע ולא משא [ואין מטמאים אלא למתעסקין בהן בלבד] כמו שיתבאר במקומן. ואין לו קשור עם אלו האבות. ולא סדר במדרגותם. הרמב"ם: