Traité Kelim - Chapitre 26 - Michna 3

כַּף לוֹקְטֵי קוֹצִים, טְהוֹרָה. הַזּוֹן וְהַבִּרְכְּיָר, טְמֵאִין. וְהַשַּׁרְווּלִים, טְמֵאִין. וְהַפְּרַקְלִימִין, טְהוֹרִין. וְכָל בֵּית אֶצְבָּעוֹת, טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל קַיָּצִין, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְקַבֶּלֶת אֶת הָאוֹג. נִקְרְעָה, אִם אֵינָהּ מְקַבֶּלֶת אֶת רֹב הָאוֹג, טְהוֹרָה:

כף לוקטי קוצים. כמין כף יד של עור תופשים מלקטי קוצים בידיהן, שלא ינקבו ידיהן בקוצים:

טהורה. דאינה עשויה לקבלה:

הזון. אזור כמין אבנט. ובלשון יוני קורין לחגור זוני:

ברכייר. דפוס של עור נתון על הברכיים, כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהן:

טמאים. דעשויים לקבלה:

שרוולים. כמין בית יד של עור דחוק וצר שנותנים בעלי אומנות בזרועותיהן, כדי שלא יפלו בגדיהן הרחבים על ידן ויבטלו אותן ממלאכתן:

פרקמינין. גרסינן. והוא דבר שמחתל וקושר בו פדחתו:

בית אצבעות. כמין יד של עור עשוי להכניס אצבעותיו לתוכו:

קייצין. מלקטי קוצים. פירוש אחר, מלקטי פירות הקיץ:

האוג. פרי אדום המצוי באילן שגדל ביער מאליו. ופעמים שהמלקטים קוצים ביערים מלקטים האוג ונותנים אותו בבית אצבעות, נמצא שהוא עשוי לקבלה:

[*כף לוקטי כו'. פירש הר"ב כמין כף יד כו'. ואין לו בית אצבעות אלא עור פשוט. וז"ל הרמב"ם בחבורו פ"ז מהל' כלים עור שאין עליו צורת כלי אינו מקבל טומאה לפיכך כף של עור שקושרים לוקטי קוצים על כפותיהן כו'. מפני שהוא עור פשוט ואין עליו צורת כלי. ע"כ. עיין ר"פ ט"ז:

הזון. פי' הר"ב אזור כו'. מסיים בו הר"ש והיינו הזונות רחצו דקרא סוף מלכים א. וכ"כ הרמב"ם]:

ברכייר. פי' הר"ב דפוס של עור כו'. וז"ל הר"ש בשם הערוך אלו שעושים מלאכה וצריכים לעמוד כורעים על ברכיהן. ועושין כמו פיסת יד מעור ומשימין על ברכיהן:

[*טמאים. פי' הר"ב דעשוים לקבלה. וכן לשון הר"ש. והרמב"ם כתב בפי' כפי נא"י שהם דמיון ב' קערות ע"כ. ובחבורו שם כתב שיש עליהם צורת כלי]:

[*והשרוולים. פי' הר"ב כמין בית יד של עור דחוק כו'. כ"כ הר"ש בשם הערוך. ומסיים בערוך. בל' רומי הי"ד שיר"א. וכ"כ ג"כ הרמב"ם בפירושו. שענין זאת המלה בל' רומי הכנסת היד. ולא ידעתי למה לא פירשו טעם טומאתן. והרמב"ם בחבורו שם כתב שעשוי כמין טבעת שמכניסין אותן האומנים בזרועותיהן וכו'. מתטמאין כשאר כלי עור הפשוטין. ע"כ. כלומר שהם בצורת כלי]:

וכל בית אצבעות. עיין מ"ש במשנה טו פכ"ד:

[*האוג. פי' הר"ב פרי אדום כו'. ועיין בפ"ק דפאה מ"ה. ומ"ש במסכת פרה פ"ג מ"י]: