Traité Kelim - Chapitre 21 - Michna 1

הַנּוֹגֵעַ בַּכֹּבֶד הָעֶלְיוֹן, בַּכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹן, בַּנִּירִים, וּבַקֵּירוֹס, וּבְחוּט שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי אַרְגָּמָן, וּבְעִירָה שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לְהַחֲזִירָהּ, טָהוֹר. בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת, וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד, וּבְכָפוּל שֶׁהֶעֱבִירוֹ עַל גַּבֵּי הָאַרְגָּמָן, וּבְעִירָה שֶׁהִיא עֲתִידָה לְהַחֲזִירָהּ, טָמֵא. הַנּוֹגֵעַ בַּצֶּמֶר שֶׁעַל הָאִימָּה, בָּאַשְׁוָיָה, טָהוֹר. הַנּוֹגֵעַ בַּפִּיקָה, עַד שֶׁלֹּא פֵרְעָהּ, טָמֵא. מִשֶּׁפֵּרְעָהּ, טָהוֹר:

הנוגע בכובד העליון. שני עצים עגולים יש לאורג, האחד שחוט השתי כרוך בו, והשני שלפניו שכל זמן שאורג והולך כורך בו היריעה הנארגת. ולפי שהם כבדים, נקראים כובד. וכובד העליון הוא שלפניו, וכובד התחתון הוא הרחוק ממנו שכל השתי כרוך בו:

בנירים. הן חוטים הארוגין על הקנה, ובעבורן מגביהין קצת החוטים ועושין דרך שילך בו הארג בחוט:

וקירוס. מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים:

בחוט שהעבירו על גבי ארגמן. לאחר שנעשית הרקמה משימין חוטין עליה שלא תתלכלך, ואותן חוטין לא הוו חיבור לבגד:

ובעירה. הוא אירא האמור בפרק קמא דשבת (דף י״א) ולא גרדי באירא שבאזנו. והיא חתיכה קטנה מצמר או מפשתן או מצמר גפן שאורגים בתוך המטפחות לנוי, וזורק אותו בתוך השתי וחוט של ערב כרוך בתוכה, ויש מהן שחורים ואדומים. ואם אינו עתיד להחזירה, כגון שהיא אדומה ועתה רוצה להכניס אירא שחורה, אע״פ שלא פסקה מן הבגד לא הויא חיבור:

בנפש המסכת. חוטי הערב שהולכים בתוך המסכת כנפש בתוך הגוף, וכל דבר שהאורג נותן בתוך המסכת לתקן אריגתו, קרוי נפש. והנוגע בהן כנוגע בבגד דהוו חיבור:

שתי העומד. שצריך עדיין לבגד ועומד ליארג:

ובכפול שהעבירו על גבי ארגמן. חתיכת בגד שתופרים על הארגמן שלא יתלכלך, הוי חיבור לבגד:

עירה שעתיד להחזירה. כדפרישנא לעיל:

בצמר שעל האימה. ויש שגורסים העימה בעי״ן והכל אחד. והוא מקל ארוך או קנה שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות:

באשוויא. בצמר שעל האשוויא. ואימא ואשוויא שתיהן לטוות עשויות, אלא שמשונות זו מזו בצורתן:

טהור. דאינו חיבור:

פיקה. כמין עיגול קטן של מתכת ויש בו נקב, והנשים נותנות אותו בראש הפלך להכבידו. וקורים לו בלע״ז פוסרול״ו:

עד שלא פירעה. קודם שיתירנה:

משפירעה. לאחר שהתירה:

הנוגע בכובד העליון כו'. פי' הרמב"ם [פ"כ מה"כ הלכה ט"ו] דמיירי שהבגד בעת אריגתו היה באהל המת והרי נטמא. ואין מיטמא בשאר הטומאות זולת הצרעת אם לא הארוג לבד שנאמר או בגד עד שיהיה בגד שהוא טווי וארוג ואמרו בכאן כי כאשר יגע האדם בכובד העליון כו' טהור. שכל אלו אינן חבור לבגד אבל הנוגע בנפש המסכת כו' טמא. שכל אלו חבורין לבגד ועיין בפירוש הר"ב רפכ"ג:

[*בכובד העליון וכו'. פי' הר"ב כובד העליון הוא שלפניו כו'. וכ"פ הר"ש. וק"ל דהא הוה זו ואצ"ל זו. דאם בשלפניו טהור אע"פ שהבגד הטמא כרוך עליו. כ"ש בשל רחוק ממנו שאין עליו אלא השתי המחוברת לבגד ועוד דלשון עליון ותחתון אינו צודק כלל דהא איפכא הוא שאותו שהוא רחוק הוא גבוה. ואותו שלפניו הוא נמוך ואם נפרש כן שהעליון הוא הרחוק. והתחתון הוא שלפניו אתי שפיר הל'. וגם דהשתא הוה לא זו אף זו. ועוד בה שלישיה דיגיד עליו ריעו שכן הנירים והקירוס שפי' הר"ב וכן הרמב"ם הנירים הוא הרחוקים. והקירוס הוא שלפניו יותר וכן פי' הרמב"ם ג"כ בכובד כו' וז"ל האורגים יעמידו להן שתי קורות אחד [למעלה] ועליה כרוך השתי. והשנית קרובה לארץ. וכל מה שיארגו מן הבגד כרוך עליה. והשתי נמשך בין שתי הקורות. שם הקורה עליונה נקרא כובד העליון. ושם השפלה כובד התחתון. ע"כ]:

בנירים. ל' הר"ב הן חוטין וכו'. ובעבורן כו'. כן לשון הרמב"ם. ובנא"י ובהמשכתן כו' [*וכבר כתבתי מעשיהן מבואר יותר במ"ב פ"ז דשבת. ע"ש. וכן תקנתי שם ל' הר"ב והרמב"ם שכתבו שילך בו הארג בחוט. שהוא ל' מגומגם. והראוי היה שיהיה הלשון שילך בו חוט הערב:

[*ובקירוס. פי' הר"ב מסרק שבו מכים וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"פ שמתחת יש לכלי זה גם כן קנה ע"פ כולו. משא"כ למסרק שאין לו מתחת קנה. כי השינים צריכין להיותן מובדלים בסופן שזולת כן אין נעשית מלאכתן כלל. מ"מ מפני שהשתי כל חוט וחוט ממנו נכנס לבין כל ב' שינים ואין הקנה שמתחת נראה לעין מפני השתי הזה. הלכך דומה למסרק כפי מביט עין הרואה. ועל כן קרו ליה מסרק. אבל הא קשיא לי ודאי שזה הכלי הוא בכלל הנירים. לפי מה שפירשתי במ"ב פי"ג דשבת. ושם נשנה ג"כ בקירוס. ופי' הר"ב והרמב"ם יריעה ארוגה וכו'. וכבר העירותי על זה שם. וגם כתבתי שם שבהלכות שבת להרמב"ם בפ"ט השמיט בקירוס. ולכך נ"ל דאדרבה משם ראיה על מה שפירשתי. שהנירא הוא מה שהם ז"ל מפרשים כאן על קירוס. ולפי' שם לא פי' על קירוס כמו בכאן לפי ששם הוא בכלל נירים. שכן מפרש אביי התם [שבת דף ק"ה] דנירין הוא בתי נירא ונירא ולכך הוצרכו לפ' קירוס יריעה כו'. ודוגמא דנפה וכברה דתנן התם לגביה. אבל כאן שא"א לפרש יריעה כו'. דמה ענינה לכאן. לכך מפרשים שהוא המסרק וכו'. דהיינו הנירא. ואמנם הנירים יהיו השתי בתי נירא לבדן. ואין המסרק בכללן. ולפי ששם לענין איסור שבת אינו מתחייב עד שיעשה החוטין בשלשתן בשתי הבתי נירא. ובנירא כדמפרש אביי. לכך הוצרכו לפרש שם בקירוס יריעה כו' זהו מה שנ"ל בזה. ואין לתמוה על ששם אחד היינו קירוס. יפול על שני ענינים מחולקים. היינו על מסרק. ועל יריעה. כי הרי אפשר הוא שקריאתן משתנה. כגון שהא' בחול"ם הרי"ש. והב' בשורק או בקריאת הקו"ף. שהא' בחיר"ח. והב' בציר"י. א"נ שני השינוים גם יחד יצדקו. ובזה יובדלו. וק"ל נ"ל]:

[*ובעירה. כתב הר"ב הוא אירא האמור בפ"ק דשבת (דף יא) וכו' וכ"פ הר"ש. ואע"ג דהתם באל"ף בתחלה ובסוף. הרי אותיות אחה"ע מתחלפין. אבל הרמב"ם כתב זה החוט יקרא עירה מענין תלייה. לפי שהעירה הוא הנתלה והדבק. עכ"ל. כלומר שהוא מל' מעורה במקצת דרפ"ג ממסכת טבול יום. ומעורה בקליפתה דמ"ח פ"ג דעוקצין. ול' מקרא הוא כמער איש ולויות במלכים א ז]:

בנפש המסכת. פי' הר"ב חוטי הערב שהולכים כו' קודם שיכה במסרק ויחבר אותו על הארוג מהבגד. הרמב"ם. וכ"כ הר"ב והר"ש במ"ט פי"א דנגעים. ועיין שם:

הנוגע בצמר שעל האימא. פי' הר"ב מקל ארוך כו' שהנשים כורכות בו את הצמר וטוות. וכ"פ ג"כ באשוויה. וכ"פ הר"ש. וצ"ע היאך מתחברים לבגד האורגים. אבל הרמב"ם מפרש שהוא ג"כ מכלי האריגה. ובנוסחא שלפנינו כתב אימה הארג אשר באורך המסרק אשר עליה המטוה כפול. ולזה תקרא א"ל ריב"ה עימ"ה לכפילת הפשתן עליה. ועם זה המטווה אשר על המסרק. יאמר צמר שעל האימה. ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג. ובנא"י עימה הארוג שמכניסין בו הקנה שהמטוה כרוך עליה ונקרא בערב א"ל גז"ך. ולזה תקרא א"ל ריב"ה עימ"ה. לכריכת הפשתן עליה. ועל אותו המטוה שעל הקנה. יאמר צמר שעל העימה. ובתנאי שיהיה ג"כ מחובר בארג ע"כ. ואשוויה פי' הכוש אשר עליו המטוה אשר ירקמו בו והוא מחובר בבגד [ג"כ] ע"כ:

בפיקה. פי' הר"ב כמין עגול כו' וגם בזה יש להקשות מה ענינו לחבור הבגד. והר"ש כתב כגון דבגד כרוך על הפיקה ע"כ. וגם זה דוחק שהרי לא לכך עשויה. והרמב"ם פי' פיקה כוש קטן יוכפל עליו המטוה עד שישוב [כמין כדור וכל זמן] שנשאר מהמטוה כפול על הפיקה. הוא אומרו עד שלא פירעה כו':

עד שלא פירעה כו'. פי' הר"ב קודם שיתירנה. ול' הר"ש עד שלא נתגלה וכו'. וז"ל הרמב"ם וכ"ז שנשאר מהמטוה וכו'. וכאשר הוסר המטוה ממנה עד שנתגלה ונראה הוא אומרו משפירעה. ופירעה הוא הגלוי [מלשון] כי פרעה אהרן (שמות ל״ב:כ״ה):