Traité Kelim - Chapitre 2 - Michna 3

הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה פְרוּצָה, וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין, וְסִילוֹנוֹת, אַף עַל פִּי כְפוּפִין אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין, וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת, וּטְפִי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים, וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וְחָבִית דְּפוּנָה בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַסְּפִינָה, וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תוֹךְ בִּכְלֵי חֶרֶס, אֵין לוֹ אֲחוֹרָיִם:

הטהורים שבכלי חרס. פשוטי כלי חרס שהן טהורים, דכתיב בהו (ויקרא י״א:ל״ג) אשר יפול מהם אל תוכו, את שיש לו תוך טמא את שאין לו תוך טהור:

טבלה שאין לה לזבז. לוח חלק שאין לו שפה סביב:

ומחתה. שחותים בה גחלים:

פרוצה. שאין לה דפנות:

אבוב של קלאים. כלי חרס שקולים בו קטניות על גבי האש. ופשוט הוא בלא בית קיבול, ומנוקב ככברה בשוליו כדי שתהא האור שולטת בו:

קלאים. כמו קלוי באש:

וסילונות. מרזבות:

אף על פי כפופין. אף על פי שכפופין משני צדיהן. והוא שלא חקק בהן בית קיבול צרורות:

כבכב. כלי שמכסים בו סלים של פת. ויש גורסין כפכף. שכופין אותו על גבי הסל. ואפילו יש לו בית קיבול, טהור. שכל המשמש כפוי בכלי חרס, טהור:

והטפי. הוא כלי חרס שיש לו בית קיבול ומקבל טומאה, דהכי מוכח לקמן באידך פרקא. והאי דטהור הכא, משום דהתקינו לענבים ועשה בו שינוי, מוכיח דלכסות בו ענבים קא בעי ליה ולא נעשה לקבלה:

חבית של שייטין. כמין חבית חלולה, וסתומה היא ואין לה פה, כדי שלא תהא נשקעת במים. ונשענים עליה ולמדין לשוט בה. ואע״פ שיש לה בית קיבול, אינה עשויה לקבלה. וכל שאינו עשוי לקבלה אע״פ שיש לו בית קיבול אינו מקבל טומאה:

וחבית דפונה בשולי המחץ. מחץ הוא כלי גדול של חרס, וכעין חבית עשוי לו בשוליו שאדם משים ידו לתוכה כשרוצה להגביה המחץ. ולפי שלא נעשית חבית זו לקבלה, אינה מקבלת טומאה:

דפונה. טמונה:

והמטה והכסא והספסל. כל אלו אין עשויין לקבלה:

והספינה. אע״פ שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס, טהורה. ובמסכת שבת ילפינן לה דכתיב (משלי ל׳:י״ט) דרך אניה בלב ים, ופשיטא דאניה בים היא, אלא לומר לך מה ים טהור אף אניה טהורה:

כל שאין לו תוך בכלי חרס אין לו אחוריים. חכמים גזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים, ואע״פ שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הן ראשון לטומאה, מטמאים כלים מדברי סופרים ואם נגעו באחורי הכלי נטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו. והשתא קמ״ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך. אבל כל שאין לו תוך אין לו טומאת אחוריים, ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו לא נטמאו אחורי הכלי:

הטהורים שבכלי חרס. פי' הר"ב פשוטי כלי חרס שהן טהורים כו': כדדרשינן מקראי מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה כו' כמ"ש הר"ב בספכ"ד:

לזביז. עיין מ"ש בשם הרמב"ם בסוף פ"ד:

אע"פ כפופין. לשון הר"ב אע"פ שכפופין. וכ"כ הר"ש ומשמע דאע"פ מקבלין אינו אלא תוספת ביאור אבל הרמב"ם פי' אע"פ שהן כפופין כזאת הצורה אשר אפשר שישאר מעט בשוליו או יהיה בו ג"כ ב"ק. על זאת הצורה והדומה לה שהם לא יטמאו לפי שלא נעשה לקבלה לפי שהכוונה מאלו הקנים [החלולות] שיגר עליהן המים לא שיתקבצו וינוחו בו ע"כ. ומה שכתב הר"ב והוא שלא חקק בהן בית קבול צרורות עיין במשנה ג פרק ד דמקואות:

[*וכבכב כו']. מה שכתב [*הר"ב] שכל המשמש כפוי כו'. עיין בפירושו דמתניתין ה:

וטפי. זה שמו. מפורש בפירוש הר"ב משנה ב פרק דלקמן:

שייטין . (ישעיה כה יא) כאשר יפרש השוחה לשחות מתרגמינן כמה דמפרש שיאטין למישט. הר"ש:

דפונה. פי' הר"ב טמונה מלשון דופן שהוא בצד היקב. ובלשון ישמעאל קורין לטמון דפין. הערוך:

המחץ. בערבי שמו א"ל מחגי"ר. [הרמב"ם]. כ"כ הר"ב במשנה ה פרק ה דפרה:

והספינה. לשון הר"ב [אף על פי] שעשויה לקבלה ואפילו היא של חרס. דלא מיבעיא דשל עץ. דפשיטא דטהורה שאינה מיטלטלה מלא [ומה שמיטלטלת בים לא חשיב ליה טלטול כיון דעיקר הילוכה מחמת המים ומשום מדרס לא מיטמאה. אע"פ שכל שעה יושבין בה בני אדם. מכל מקום עיקרה עשויה לפרגמטיא. ואומר בה עמוד ונעשה מלאכתנו. תוספות (ד"ה נלמד)]. אבל ספינה של חרס אע"ג דאינה מיטלטלה מלא וריקם טמא. דלא אתקש לשק עי' בריש פרקין וריש פרט"ו. קמ"ל דאפילו של חרס אינה טמאה. מאניה בלב ים. גמרא פ"ט דשבת דף פג:

זה הכלל כל שאין לו כו'. משונה זה הכלל. שבכל מקום בא לכלול הפרטים שנשנו לעיל מיניה. והכא אינו ענין למה שכבר נשנה. ועוד מאי זה הכלל כיון שאין בכלל אלא אותו הפרט שהוא מפרש בהדיא. ומיהו מצאנו זה הכלל דלסימנא בעלמא משנה ב פ"ד דמגילה ועוד אחרים [*במשנה ג פכ"ז (דאהלות) [דמכילתין] ומ"ג פ"ח דטהרות]:

[*כל שאין לו תוך כו'. פי' הר"ב חכמים גזרו על משקין כו' והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא בכלי חרס שיש לו תוך וכו' זה הלשון איכא למטעי ביה. ולומר שכונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחוריים שיהיה כלי חרס (שיחסר) [ויהיה לו תוך ואם יחסר אחד מהתנאים] אין בהם טומאת אחוריים. ואין הדבר כן. שכל הכלים יש להם אחוריים כדתנן ברפכ"ה וע"ש גם במשנה ו אלא הכא בכלי חרס מיירי. מש"ה קאמר אלא בכלי חרס. והרמב"ם בפירושו נשמר מזה בכאן וברפכ"ז. והר"ש כתב. בפ' על אלו מומין. מפרש דה"ק. כל שאין לו תוך בכלי חרס כנגדו בכלי שטף אין לו אחוריים כו'. ובהנך דחזי למדרסות דבכלי שטף טמא. ובכ"ח טהור. ע"כ. וכן הוא שם בפרק הנזכר דף לח. ודתלי בכ"ח משום דהתם גלי רחמנא דתלי בתוך ובטומאת משקים דרבנן עבדו היכרא כדכתב הר"ב אע"ג דכלי שטף חזו למדרסות וטמאים מדאוריי' בלא תוך. והשתא איכא למידק איפכא דהיאך כתב הר"ב כלל כלי חרס דהא מתניתין כ"ח לדוגמא נקטה ועיקר דינא דמתני' בכלי שטף וכן קשה על הרמב"ם שדברי הר"ב הם דבריו. ול"ק שיש להרמב"ם והר"ב במה לתלות בלישנא דההוא סוגיא ואין לי מקום להאריך. והרוצה יעיין בהלכות שאר אבות הטומאות פרק ז (הלכה ג) בהשגת הראב"ד ובכ"מ והראב"ד השיג עליו שם ורמז עוד על זה בפי"ג מהל' כלים ואשתמיט שם להכ"מ להראות מקום ההשגה ודי מזה. ופי' כלי שטף כתבתי במשנה ב פ"ה דזבים]: