Traité Kelim - Chapitre 1 - Michna 5

עֶשֶׂר טֻמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הָאָדָם. מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּמֻתָּר בַּתְּרוּמָה וּבַמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת טְבוּל יוֹם, אָסוּר בַּקֹּדֶשׁ וּבַתְּרוּמָה וּמֻתָּר בַּמַּעֲשֵׂר. חָזַר לִהְיוֹת בַּעַל קֶרִי, אָסוּר בִּשְׁלָשְׁתָּן. חָזַר לִהְיוֹת בּוֹעֵל נִדָּה, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן. חָזַר לִהְיוֹת זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת, מְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב, וְצָרִיךְ בִּיאַת מַיִם חַיִּים, וּפָטוּר מִן הַקָּרְבָּן. רָאָה שָׁלֹשׁ, חַיָּב בַּקָּרְבָּן. חָזַר לִהְיוֹת מְצֹרָע מֻסְגָּר, מְטַמֵּא בְּבִיאָה, וּפָטוּר מִן הַפְּרִיעָה וּמִן הַפְּרִימָה וּמִן הַתִּגְלַחַת וּמִן הַצִּפֳּרִים. וְאִם הָיָה מֻחְלָט, חַיָּב בְּכֻלָּן. פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ אֵבָר שֶׁאֵין עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל. וְאִם יֵשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. שִׁעוּר בָּשָׂר כָּרָאוּי, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לְהַקִּיפוֹ בְחוּט עֵרֶב, יֶשׁ בּוֹ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה:

עשר טומאות פורשות מן האדם. עשר מעלות זו למעלה מזו יש בטומאות הפורשות מן האדם:

מחוסר כפורים. כגון מצורע מוחלט, וזב בעל שלש ראיות, וזבה, ויולדת, שטבלו והעריב שמשן, אסורין לאכול קדשים עד שיביאו כפרתן. ומותרין בתרומה:

חזר להיות טבול יום. טמא שטבל ולא העריב שמשו:

אסור בקודש ובתרומה. ופוסל אותם אם נגע בהן:

חזר להיות בעל קרי. שיצא ממנו שכבת זרע ולא טבל:

חזר להיות בועל נדה. והא דלא תני חזר להיות טמא מת שהוא חמור מבעל קרי, דטמא מת אב הטומאה ובעל קרי אינו אלא ראשון, והדר לתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב התחתון כעליון. משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם, וזו טומאת מגע היא:

משכב תחתון כעליון. משכב התחתון של בועל נדה כעליונו של זב, מה עליונו של זב טמא לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של בועל נדה טמא לטמא אוכלים ומשקין לא אדם וכלים:

שרואה שתי ראיות מטמא משכב ומושב. וצריך לספור שבעה נקיים. דהכי תנן פרק קמא דמגילה (משנה ג׳) אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שראה שלש ראיות אלא קרבן:

וצריך ביאת מים חיים. דכתיב בזב (ויקרא ט״ו:י״ג) ורחץ בשרו במים חיים, אבל שאר כל הטמאים סגי להו במי מקוה:

חייב בקרבן. האמור בפרשת מצורע גבי זב. וכל זמן שלא הביא קרבן הוי מחוסר כפורים:

מצורע מוסגר. שמסגירו הכהן שבעת ימים לראות אם יוולדו בו סימני טומאה:

מטמא בביאה. אם בא אל הבית נטמא כל אשר בבית:

ופטור מן הפריעה ומן הפרימה. דלא אמרה תורה בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. אלא במצורע מוחלט:

ומן התגלחת ומן הצפרים. דמוחלט שנתרפא מביא צפרים ומגלח את כל שערו, ומוסגר לא:

שאין עליו בשר כראוי. כדמפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. דבמגע כתיב (במדבר י״ט:י״ח) [ועל] הנוגע בעצם, משמע בין יש בו בשר כראוי בין אין בו בשר כראוי. ובטומאת אוהל כתיב, או בעצם אדם או בקבר, ועצם אדם משמע עד שיהיה בו בשר וגידים ועצמות:

במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב. שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטים שיש בעביין כחוט ערב, שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים, ויהיה בהן כדי להקיף את האבר, בידוע דבהכי הוא מעלה ארוכה. ואין הלכה כרבי יהודה:

עשר טומאות פורשות כו'. לשון הר"ב עשר מעלות זו למעלה מזו וכו'. וכ"כ הרמב"ם ועל רובן הוא שכתבו כן. דהא התשיעית. שהוא פירש ממנו אבר שאין עליו בשר כראוי. אין לו מעלה על הרבה שנמנו לפניו שגם הם מטמאים במגע ובמשא. ואולי דמשום שאינו אלא אבר. ומטמא במגע ובמשא. קרו ליה מעלה:

מחוסר כפורים. כתב הר"ב כגון מצורע מוחלט וזב וזבה ויולדת. לא שיש עוד אחרים [חוץ] מאלו. אלא ה"ק כגון אחד מאלו. והר"ש לא כתב אלא כגון זב ומצורע. והרמב"ם שכתב לארבעתן לא כתב כגון:

אסור בקדש וכו'. טבול יום אסור בתרומה כו'. בעל קרי אסור בשלשתן. כולהו תנינן להו בהדדי. במשנה ג' פי"ד דנגעים. ושם אפרש בס"ד:

חזר להיות טבול יום כו'. כתב הר"ב ופוסל אותם כדתנן סוף זבים. [*במשנה ד' פרק י"א דפרה]:

חזר להיות בועל נדה כו'. כתב הר"ב והא דלא תני חזר להיות טמא מת וכו' וזו טומאת מגע היא. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבה [כיון דעל ידי מעשה רב דגופו. בא לו טומאה זו. נ"ל] אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי. הר"ש:

חייב קרבן. כתב הר"ב וכל זמן שלא הביא כו'. גם הרמב"ם כתב כן. ואגב אורחא הוא שכתבו כך. ולא דנ"מ מידי לנדון דהכא:

חזר להיות מצורע מוסגר כו' ואם היה מוחלט כו'. עיין מה שכתבתי במשנה ז' פ"ק דמגילה. גם שם בפי' הר"ב:

פירש ממנו אבר. ופלוגתא דתנאי היא במסכת עדיות [פ"ו] [משנה ג] בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי. הר"ש:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. כתב הר"ב דבמגע כתיב ועל הנוגע. כך הגהתי שכן כתוב בתורת משה. ופליאה הוא שגם בפירוש הרמב"ם דהכא ודספ"ק דאהלות וכן בפירוש הר"ש דהכא. ועוד להרמב"ם והר"ב במשנה ג' פ"ו דעדיות. עוד להר"ב במשנה ג' פ"ב דאהלות. בכולן נמצא כתוב וכל. ועוד ראה זה מצאתי כך בגמרא פ"ז דנזיר דף נד. תניא וכל הנוגע בעצם. וכן העתיקו שם רש"י ותוס'. ושוב ראיתי כמו כן בספרי בפסקא וכל אשר יגע. דתני נמי כשהוא אומר וכל הנוגע בעצם. אבל בפסקא וטבל במים. תני תלתא זמני ועל הנוגע בעצם. ומ"ש הר"ב ובטומאת אהל כתיב או בעצם אדם. דרישיה דקרא וכל אשר יגע על פני השדה ודרשינן ליה במסכת נזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נג) על פני השדה. זה המאהיל על פני המת. הר"ש. ופירש"י על פני המת המוטל בשדה מדלא כתיב יגע במת בשדה. ע"כ. ובריש פ"ב דאהלות מפרש הר"ב. דאבר מן החי נפקא לן מחלל חרב. וכן הוא בזו הברייתא דנזיר. ועצם אדם מפיק ליה לרובע עצמות. אבל בספרי תניא בהני תרי פסקות שהזכרתי או בעצם אדם. זה אבר מן החי. ובמשנה ג' פ"ו דעדיות מפרשים הר"ב והרמב"ם לתרווייהו. דמעיקרא כתבו דחלל חרב. מלמד על אבר מן החי שמטמא במת. ואדתנן שיש עליו בשר כראוי למדו מאו בעצם אדם. וראיתי שהתוס' דנזיר (שם) אדתניא התם או בעצם אדם זה רובע עצמות כתבו והלכה למשה מסיני הא דבעינן רובע. וקרא אסמכתא בעלמא. והא דהר"ב מביא גם כן מה שאחריו במקרא. או בקבר. מפי' הרמב"ם העתיק כן והוא ללא צורך. ובנוסחאות א"י נמחק מפירוש הרמב"ם:

כדי להעלות ארוכה. והוא פחות מכזית. כך פי' הר"ב ברפ"ז דנזיר ומוכרח. שאם הוא כזית תיפוק ליה משום כזית בשר עצמו. למ"ד כזית בשר הפורש מן החי טמא. ועיין מ"ש ברפ"ק דטהרות [ד"ה והאוכל] :

בחוט ערב. כתב הר"ב שהוא יותר עב מחוט השתי כפלים. מדתנן בפרק אע"פ (בסופו) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל ה' סלעים שתי. או עשרה *)משקל סלעים ערב. הר"ש. וכ"כ הר"ב במשנה ב' פי"ז. ובצמר מיירי התם. ובהדיא כתבו הר"ב והרמב"ם כן במשנה ח' פי"א דנגעים: