Traité Kelim - Chapitre 26 - Michna 4

סַנְדָּל שֶׁנִּפְסְקָה אַחַת מֵאָזְנָיו וְתִקְּנָהּ, טָמֵא מִדְרָס. נִפְסְקָה שְׁנִיָּה וְתִקְּנָהּ, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. לֹא הִסְפִּיק לְתַקֵּן אֶת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁנִּפְסְקָה שְׁנִיָּה, טְהוֹרָה. נִפְסַק עֲקֵבוֹ, נִטַּל חוֹטְמוֹ, אוֹ שֶׁנֶּחֱלַק לִשְׁנַיִם, טָהוֹר. סוֹלְיָם שֶׁנִּפְסַק מִכָּל מָקוֹם, טָהוֹר. מִנְעָל שֶׁנִּפְחַת, אִם אֵינוֹ מְקַבֵּל אֶת רֹב הָרֶגֶל, טָהוֹר. מִנְעָל שֶׁעַל הָאֵמוּם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים. כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת, חוּץ מִשֶּׁל עַרְבִיִּין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, צְרוֹר שָׁעָה, טְהוֹרוֹת. צְרוֹר עוֹלָם, טְמֵאוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל חֲמָתוֹת צְרוּרוֹת, טְהוֹרוֹת:

ותקנה טמא מדרס. עדיין עומד בטומאתו, כיון דאוזן שניה קיימא:

טהור מן המדרס. אע״פ דנתקנה ראשונה קודם שנשברה שניה, מכל מקום טהור, דפנים חדשות באו לכאן, שלאחר שירדה לה טומאת מדרס נתחדשו לה פנים הללו, ואין זו הראשונה מאחר שכבר נתקלקל בה כדי בטולה:

אבל טמא מגע מדרס. משום דאוזן ראשונה כשנשברה, ותיקנה שהביא אוזן אחרת תחת השבורה וחיברה לסנדל, נטמאת מגע מדרס, שהרי נגעה בסנדל הטמא מדרס, וכי נשברה אוזן שניה דפרח מינה טומאת מדרס אשתייר ביה טומאת מגע, דכל הסנדל מחובר לאוזן ראשונה שנתקנה:

עד שנפסקה. אוזן שניה, טהורה. דכיון דנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי:

עקבו. עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקו מאחוריו:

חוטמו. שעולה כנגד אצבעות הרגל מלפניו:

טהור. מטומאה דלמפרע, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:

סוליים. עור שתחת פרסת הרגל בלבד. שאין לו עקב. ובלע״ז סול״א:

האמום. דפוס של מנעל עשוי מעור מלא שער:

ר׳ אליעזר מטהר. דסבר לא נגמרה מלאכתו של מנעל עד שישמטנה מעל גבי האמום:

וחכמים מטמאין. דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. והלכה כחכמים:

כל חמתות צרורות. נאדות שניקבו נקב המוציאן מידי טומאתן וקשר הנקב:

טהורין. כמו שהיו, מפני שעתיד להתיר הקשר:

חוץ מקשר של ערביים. שאינו נוח להתיר:

צרור שעה. קשר העשוי לפי שעה ועומד להתיר:

צרור עולם. קשר העשוי להיות קיים לעולם:

כל חמתות צרורות טהורות. בין צרור עולם בין צרור שעה, ואפילו של ערביים. והלכה כתנא קמא:

סנדל שנפסקה כו'. כעין משנה זו תנן לעיל פי"ח [מ"ה] גבי מטה שנשברה כו' וע"ש:

לא הספיק כו' עד שנפסקה שניה. ל' הר"ב טהורה. דכיון שנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי. ונראה דגרס בהדיא טהורה. דאין לפ' דטהור דלקמן בסמוך קאי נמי אדהכא. דהא לקמן מפרש טהור מטומאה דלמפרע אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. והכא שכתב דלא חזי למידי א"כ אף מכאן ולהבא אינו מקבל טומאה. ובדברי הר"ש נראה דגרס טהור. אבל מפרש בהפך דהכא טהור למפרע ומקבל טומאה מכאן ולהבא. ובנפסק עקבו כו' מפרש טהור. דבטל מתורת כלי ולא חזי לתשמיש [*וכן נ"ל עיקר. שאין טעם לומר בנפסק וכו' שיקבל טומאה מכאן ולהבא וכ"ש בנחלק לשנים דתנן גבייהו] אבל הרמב"ם בפ"ז מה"כ [הלכה י"ב] העתיק לא הספיק כו' עד שנפסקה השניה או שנפסק עקבו כו'. טהור:

[*ניטל חוטמו וכו' טהור. פי' הר"ב מטומאה דלמפרע כו'. עמ"ש בדבור דלעיל]:

האמום. פי' הר"ב דפוס כו'. ועי' רפכ"ג:

וחכמים מטמאין. פי' הר"ב דחשבי ליה נגמרה מלאכתו. משום דאינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן. שהדיוט יכול לשמטו מהאימום. כ"מ פכ"ד מה"כ:

כל חמתות צרורות כו'. כתב הר"ב והלכה כת"ק. ועיין מ"ש בסוף מ"א פ"ה דעדיות: