Traité Kelim - Chapitre 17 - Michna 17

תַּחְתִּית הַצּוֹרְפִים, טְמֵאָה. וְשֶׁל נַפָּחִין, טְהוֹרָה. מַשְׁחֶזֶת שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שֶׁמֶן, טְמֵאָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ, טְהוֹרָה. פִּנְקָס שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה, טְמֵאָה. וְשֶׁאֵין בָּהּ, טְהוֹרָה. מַחֲצֶלֶת הַקַּשׁ וּשְׁפוֹפֶרֶת הַקַּשׁ, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מְטַהֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶן. מַחֲצֶלֶת קָנִים וְשֶׁל חֵלֶף, טְהוֹרָה. שְׁפוֹפֶרֶת הַקָּנֶה שֶׁחֲתָכָהּ לְקַבָּלָה, טְהוֹרָה, עַד שֶׁיּוֹצִיא אֶת כָּל הַכָּכָי:

תחתית הצורפים. צורפי זהב וכסף יש תחתיהם כלי ששמו תחתית והוא עשוי לתת בתוכו גרוטאות של כסף ושל זהב. אבל של נפחים אין עשוי לקבל ולא מיוחד נמי לישיבה:

משחזת. של עץ שמשחיזין בה את הסכין. ועושין לה בית קבול שמן שמושחין בה שמן להשחיז:

פנקס של שעוה. שיש לחנוני ולשולחני שכותב עליו בחרט:

קש. זנבות השבולים. ועושים מהם מחצלאות:

ושפופרת הקש. שהוא חלול ויש לו בית קיבול:

רבי עקיבא מטמא. ואע״פ שקיבולו מועט. דהא תנן לעיל העושה כלי קבול מכל מקום טמא, קמיפלגי אי הוי דבר העומד אי לא, דאין טמא אלא דבר העומד מאליו. ור״ע חשיב ליה דבר העומד, ור׳ יוחנן בן נורי לא חשיב ליה דבר העומד. והלכה כר׳ עקיבא:

פקועות. דלעת מדברית. וי״א אבטיחים קטנים מרים, וקנה שלהן חלול כשפופרת של קש:

חלף. מין עשב הוא ועושים ממנו חלפים ומחצלאות. וקורין לו בערבי חלפ״ה:

טהורה. מטומאת שרץ. אבל לא ממשכב ומושב. שהיא מטמאה משכב ומושב דאורייתא אם אינה עשויה לסכך:

קנה שחתכו לקבלה. לתת בו כחול וכיוצא בו:

הככי. המוח הלבן שבתוך הקנה. וקודם לכן אין לקנה טומאה ואפילו מדברי סופרים:

משחזת. פי' הר"ב של עץ. ואינה של אבן לפי שכלי אבנים לא יטמאו כלל. ואינה ג"כ משחזת ברזל. לפי שכלי מתכות פשוטיהן טמאים. הרמב"ם:

שיש בה בית קבול שמן. פירש הר"ב שמושחין בה שמן להשחיז. כמו שאנו עושין במשחזת של אבן במים. הר"ש:

[*מחצלת הקש ושפופרת הקש. שכל הגדל מן הארץ בכלל כלי עץ. כ"כ הרמב"ם בספ"א מה"כ. וזה דלא כהר"ש. ואין להאריך]:

קש. פי' הר"ב זנבות השבלים וכ"כ רש"י*) פ"כ דשבת דף ק"מ. ועיין מ"ש ברפ"ט דב"מ:

[*רבי עקיבא מטמא. כתב הר"ב ואע"פ שקיבולו מועט וכו'. ואף לפי' מהר"ם דלעיל שאינו מפרש לענין שיעור הקיבול אפ"ה מצי סבר דדינא הכי אפילו כלי קבול כל שהוא טמא. וילמדהו מסיפא דמתני' דהתם שחקקום התינוקות כו' ולתינוקות פשוטא שאין להם שיעור ואף כל שהוא מספיק להם למדידתן. ומ"ש הר"ב. וקמיפלגי אי הוי דבר העומד כו' כ"כ הר"ש מהתוספתא שהביאה שז"ל העושה כלים מדבר שהוא של מעמיד טמא מדבר שאינו של מעמיד טהור. הלפת ואתרוג ודלעת שחקקום תינוקות למוד בהן עפר טהורים הרמון והאלון כו'. ע"כ. ואף הרמב"ם בחבורו רפ"ב מה"כ כתב שיהיה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד ע"כ. אבל צריכין עדיין למודעי דבשלמא שפופרת של קש ניחא שאינה אלא שפופרת וקמ"ל שהוא דבר של קיימא לר"ע. ולריב"ן לא. אבל מחצלת של קש קשיא לי. ול' הר"ש מחצלת הקש זנבות השבלים שעושים מהם מחצלאות וסל קטן כמו שפופרת. ע"כ. ויכולני לפרש שר"ל שהם קטנים מאד ומפני שנעשים הזנבות שבלים מחוברים קצת. לכן לר"ע מקרו יכולים לעמוד ואפ"ה לריב"ן לא. ונ"ל דמתני' הכי דייקא דאילו לקמן קתני מחצלת קנים ולא הקנים אלא כלומר של קנים וכדתניא ושל חלף ומשמע שהיא מחצלת גדולה שראויה להקרא עליה שם מחצלת והיא נעשית משל קנים או של חלף. משא"כ הכא קרי לה מחצלת הקש שמשמע שהקש הוא העיקר כי אין ראויה להקרא מחצלת סתם שהיא קטנה במאד ונ"ל ג"כ פשוט דלפי' זה של הר"ש הקש בפני עצמו כל אחד לבדו אף לר"ע לא יהיה יכול לעמוד. והרמב"ם בפירושו כתב ומחצלת הנקרא בערבי א"ל הצי"ר ושפופרת הקש קנה התבן היא ג"כ כלי קבול. ואע"פ שהוא קטן הנה כבר התבאר לך שכלי קבול אין לו שיעור כו'. ע"כ. והוי יודע שאע"פ ששפופרת הקש כתב הרמב"ם בפ"ב הנה מחצלת הקש כתב בפכ"ה אצל מחצלת הקנים ועיין לקמן]:

מחצלת כו' טהורה. פי' הר"ב מטומאת שרץ אבל לא ממשכב וכו'. אם אינה עשויה לסכך. עיין ספ"ק דסוכה. [*ולפי מה שאפרש בס"ד במ"ד פכ"ד דפשוטי כלי עץ הראוי למשכב טמא אף בשאר הטומאות צ"ע. ופי' הר"ב הוא מפי' של הרמב"ם. ומצינו לו שחזר בו בחיבורו פכ"ה מהלכות כלים שכתב טהורה מן המדרס וכתב הכ"מ שכן עיקר וכתב שהטעם י"ל מפני שמתוך שהיא קשה אינה ראויה לשכיבה. ע"כ]: