Traité Menahot - Chapitre 7 - Michna 5

הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַחֻלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין. תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחֻלִּין, יָבִיא. הַתּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר, יָבִיא. וְלֹא יָבִיא מֵחִטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי:

יביא היא ולחמה מן החולין. ולא מן המעשר. דכיון דאמר הרי עלי הוי ליה דבר שבחובה, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין: ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם נגרר אחר תודה, וכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בעל כרחיה איחייב ליה בלחם, הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא:

תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא. כלומר יביא כמו שנדר. ולאו חובה, דכל שכן אם יביא שניהם מן החולין דשפיר עבד. אלא אם רצה להביא כמו שנדר יביא:

ולא יביא הלחם מחטי מעשר שני עצמו. דלחם דומיא דשלמים בעינן, מה שלמים ממעות מעשר שני ולא ממעשר שני עצמו, אף לחם כן:

תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין. פי' הר"ב דלחם נגרר אחר תודה וכיון דאמר כו'. הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר. לאו כלום הוא. ואפילו תוך כדי דבור דלא מיבעיא לב"ש דרפ"ב דנזיר. דס"ל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מצי מיהדר תוך כדי דבור. אלא אפילו לב"ה דאמרי אינו נזיר לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' נמי דתוך כדי דבור כו' חוץ ממגדף וע"א והקדש כו' [כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ה דתמורה וע"ש] תוס' ועיין משנה ג' פי"ב:

ולא יביא מחטי מעשר שני. פי' הר"ב דלחם דומיא דשלמים בעינן. מה שלמים ממעות מעשר שני כשאינן עליו חובה כדלקמן. ועיין בפי' הר"ב משנה ג' פ"ק דמעשר שני: