Traité Menahot - Chapitre 9 - Michna 5

כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת, חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ. מִדּוֹת הַלַּח, בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ, בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ. וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר:

שהיה גודשה בתוכה. כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין ר׳ מאיר היא דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כותיה:

בירוציהן. גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא:

מדות הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול. בגמרא מפרש דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצין שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי:

ר״ע אומר מדת הלח קודש. דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ:

מדות היבש חול. דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדים בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה:

רבי יוסי אומר לא משום זה. רבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי:

והיבש אינו נעכר. אלא במקומו עומד הלכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ אינו קדוש:

כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות. כ' הר"ב ומתניתין ר"מ היא דאמר בריש פרקין עשרון ועשרון כו'. ואע"ג דאפי' לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות ה"ק כל המדידות. גמרא:

מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול. פי' הר"ב דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומדות היבש בפנים ולא בחוץ. בגמ' פ"ה ד' נ"ז. ס"ל הכי ר' יאשיה. ומפרש בגמ' דטעמיה דכתיב (במדבר ו') וימשחם ויקדש אותם. אותם למעוטי מדת יבש בחוץ. *) [פירש"י אותם בפנים של כלי משמע ע"כ]. וכתבו התוספות דלהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח. דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח. כך פירש בקונטרס [*ומשמע שהיה בהן רבוי משיחה יותר ממדת יבש]. ע"כ:

בירוציהן. עיין [מ"ש] בשם הערוך בפ"ק משנה ב':

בירוציהן קדש. ואע"פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד. גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא פסקה הרמב"ם בפ' ב' מה' הקרבנות ועיין פי"א משנה ח' [*ופירש"י גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשו אע"ג דאתו מגויה דמנא [אמרי ה"ה מוציאין מכלי שרת לחול. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא] לא אתו למימר ביה מוציאים וכו']:

רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש כו'. פי' הר"ב דסבר במדת הלח כת"ק ומדת היבש לא נמשחו כל עיקר. ולא דריש אותם למיעוטא כלל. אלא דיבש היו חול וליכא למעוטינהו. ורבי יונתן סבר נמי התם דמדת יבש לא נתקדשו ויליף ליה מקרא. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. חמץ תאפינה בכורים לה'. אימתי הן לה' לאחר שנאפו. וכתב רש"י ור' יאשיה בכורים לה' אקודם אפייה קאי. ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ב' פי"א [*ואלא מיהת מיעוטא דאותם. לרבי יונתן מוקי לה במדת לח שלא נתקדשו בחוץ דהכי ס"ל לרבי יונתן. ופירש"י אותם בפנים של כלי משמע. ע"כ. אבל לר"ע מיעוטא דאותם למאי קאי. כבר מפורש בתוס' שהביאו לסוגיא דפ"ב דשבועות דדרשינן אותם במשיחה. אבל לא לדורות במשיחה. אלא בעבודה. ומסקי דההיא לר"ע אתיא]:

רבי יוסי אומר לא משום זה כו'. פי' הר"ב סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. נראה דדריש מיעוטא דאותם אכל המדות. בין דלח בין דיבש: