Traité Menahot - Chapitre 7 - Michna 3 מנחות פרק ז׳ משנה ג׳

השוחט את התודה בפנים. לפנים מן העזרה:

ולחמה חוץ לחומה. בגמרא מוקמינן לה חוץ לחומת בית פאגי. רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים. [אבל חוץ לעזרה קדוש]. ואע״ג דכתיב (ויקרא ז׳:י״ב) והקריב על זבח התודה חלות, דמשמע לכאורה שיהא הלחם אצלה בשעת זביחה, לא דרשינן על בסמוך. ורמב״ם גורס בית בגי. ומפרש שהוא מקום קרוב להר הבית אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית ושם אופים המנחות. ועל שם כך היו קורים לו בית בגי. לשון פת בג המלך:

עד שלא קרמו בתנור. לאו לחם נינהו. אלא עיסה בעלמא:

שחטה. על מנת לאכלה חוץ לזמנה, קדש הלחם ונפגל. על מנת לאכלה חוץ למקומה, קדש הלחם ונפסל. וטעמא דקדש הלחם, משום דפסולו בקודש, וקיי״ל כל שפסולו בקודש הקודש מקבלו:

שחטה ונמצאת טריפה לא קדש הלחם. דפסולו קודם שחיטה הוא:

שחטה ונמצאת בעלת מום רבי אליעזר אומר קדש. בגמרא מוקי לה בדוקין שבעין, דבכי האי מומא סבר ר׳ אליעזר דאם עלו לא ירדו הואיל ואין מומן ניכר, הלכך קדש הלחם. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

שלא לשמה. לא קדש הלחם, דכתיב (ויקרא ז׳:י״ג) על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו, על זבח שנזבח לשם תודת שלמיו:

וכן איל המלואים. לפי שהן היו תחלה לכל הקרבנות נקט איל המלואים. והוא הדין לאיל נזיר, דמלואים כקרבן יחיד הן חשובים:

השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן:

ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי"א. ומ"ש הר"ב דהרמב"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש"י] ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר"ב הוא פירש"י פרק ה' דפסחים ד' ס"ג והר"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר"ר אברהם יצ"ו בירושלמי ספ"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי"א דף צ"ה שם כ' רש"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ"ש הר"ב ושם אופין המנחות וכ"כ בפי"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ"כ הרמב"ם בפי"ב מהלכות מה"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ"ש במ"ג וד' דפי"א. ובנא"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר:

שחטה ונמצאת טריפה. עמ"ש במ"ד פי"ב דזבחים:

שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ"כ רש"י בגמ'. אבל במ"ג פרק ט' דזבחים פי' הר"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר"ב דבהאי מומא סבר ר"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר"א סבר בבעל מום שלא קדש:

וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי: