Traité Menahot - Chapitre 3 - Michna 3

שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ, וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ, כְּשֵׁרוֹת. וְאִם לָאו, פְּסוּלוֹת. הַקֹּמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה, עָלְתָה לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה, לֹא עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קֻמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ אוֹ בִשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶרְתָּהּ, לֹא יַקְטִיר. וְאִם הִקְטִיר, עָלְתָה לַבְּעָלִים. נִטְמָא הַקֹּמֶץ וְהִקְרִיבוֹ, הַצִּיץ מְרַצֶּה. יָצָא וְהִקְרִיבוֹ, אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה, שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַטָּמֵא, וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַיּוֹצֵא:

אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה. שנפלה זו בצד זה של כלי וזו בצד זה ונשאר מהן כדי קומץ שלא נתערב, כשרות, ואם לאו, פסולות. דאמר בתורת כהנים מסלתה ולא מסולת חברתה:

לא יקטיר. ואפילו כל המעורבת, דאין הקטרה מצוה אלא בקומץ, ומקמץ נמי לא קמיץ שני קומצים דילמא בכל קומץ יש מזה שנתערב וליכא קומץ שלם מחד מנחה:

ואם הקטיר. כל המעורבת, היא לא עלתה לבעלים, דהא לא נקמצה ואין מנחת נדבה ניתרת בלא קמיצה:

נתערב קומצה בשייריה. לא יקטיר את כולה משום דהשיריים אסורים להקטיר דכתיב (ויקרא ב׳:י״א,) לא תקטירו ממנו אשה לה׳, כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו:

נטמא הקומץ והקריבו, הציץ מרצה. דכתיב (שמות כ״ח:ל״ח) ונשא אהרן את עון הקדשים, אינו נושא אלא עון טומאה, שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור, דכתיב בתמיד במועדו, ואפילו בטומאה:

ואינו מרצה על היוצא. ואע״ג דיש בו נמי צד קל שהותר מכללו בבמה, שנאסר יוצא במשכן והותר בבמה שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים, אעפ״כ אין הציץ מרצה ביוצא, דכתיב (שם) לרצון להם לפני ה׳, עון דלפני ה׳ אין, עון דיוצא לא:

אם יכול לקמוץ כו' כשרות. גמרא והא לרבנן עולין אין מבטלין זה את זה הא מין במינו בטל [עמ"ש בריש מתניתין דלעיל] כדר' זירא דאמר ר"ז נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים פרש"י כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו. אלמא איכא הקטרה [בשירים] ע"כ. מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו [כדתנן נתערב קומצה בקומץ חברתה ואפילו ר"י לא פליג] אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ ובהכי מתרצין לכולה מתניתין:

הציץ מרצה. כתב הר"ב דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר תוספות. ובגמרא ואימא עון שמאל דהותר מכללו בי"ה ומשני עון שהיה בו ודחיתיו [מפני כבוד הצבור] אבל דשמאל הכשירו כך הוא ואימא עון בעל מום שהותר בעופות אמר קרא [בפרשת מומין] לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם. גם בתוספות הביאו הותרו מכללן ותירצום ואין להאריך בזה ועיין בפירש הר"ב ספ"ח דזבחים ומש"ש:

ואינו מרצה על היוצא. כתב הר"ב ואע"ג שיש בו נמי צד קל שהותר מכללו כו' שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים וכן פירש רש"י. ותמיהני דבפ' בתרא דזבחים מ"ד תנן בנוב וגבעון ק"ק נאכלים לפנים מן הקלעים ובגמרא ליתא אלא שהותר מכללו בבמה ולכאורה אפשר דר"ל במת יחיד אלא דאי הכי משכחת לה הרבה שהותרו כדתנן להו בסוף זבחים וא"ת אה"נ תקשה הכי ואימא אותן שהותרו בבמת יחיד. וי"ל דלא חשיב הותרו מכללו אלא כשהותר בבמת צבור עצמה. לכך נראה בעיני דהא דאמרינן ואימא יוצא שהותר מכללו בבמה. ר"ל קדשים קלים שאין בנוב וגבעון לא מחנה ולא חומה וקדשים קלים נאכלים בכ"מ כדתנן התם. ורש"י דלא ניחא ליה לפרש כך. לשיטתו אזיל. דבמ"ד פ"ה דזבחים פירש דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא. אבל גם שם הקשיתי לשאול בזה: