Traité Menahot - Chapitre 12 - Michna 1

הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עַד שֶׁלֹּא קִדְּשָׁן בַּכְּלִי, יֶשׁ לָהֶן פִּדְיוֹן. מִשֶּׁקָּדְשׁוּ בַכְּלִי, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן. הָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה וּכְלֵי שָׁרֵת, אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר אֶלָּא בְּהֵמָה:

המנחות והנסכים. עד שלא קדשו בכלי. אינן קדושים קדושת הגוף, אלא קדושת דמים, שצריך לפדותן והדמים קדושים. ודוקא כשנטמאו יש להן פדיון אם לא קדשו בכלי, אבל לא נטמאו אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודים אותן:

העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון. שלא נאמר פדיון בקדושת הגוף אלא בבהמה בעלת מום, דכתיב (ויקרא כ״ז:י״א) ואם כל בהמה טמאה, אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה׳, והעריך הכהן אותה וכו׳. ובבעלי מומים שנפדו הכתוב מדבר, דאי בבהמה טמאה ממש, כשהוא אומר (שם) ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך, הרי בהמה טמאה אמורה. ואשמועינן במתניתין דאע״ג דאשכחן בקדוש קדושת הגוף ונפל ביה מומא דמפריק, העופות והעצים והלבונה וכלי שרת דקדשי קדושת הגוף ונטמאו לא מפרקי:

שנטמאו. פירש הר"ב אבל לא נטמאו לא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ברייתא בגמרא:

משקדשו בכלי אין להן פדיון. גמרא [*פשיטא [קדושת הגוף נינהו] סד"א הואיל ובעל מום אקרי טמא [כדפירש הר"ב בד"ה העופות כו'] טמא נמי כבעל מום דמי דאפריק [ואע"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום מפריק] הכי נמי טמא לפרוק קמל"ן דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום] דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמפריק. פירש רש"י לאחר שקדש בכלי שרת. ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון:

העופות. לשון התוס' כשקדם הקדישן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדישן נפדין. כדתניא בתוספתא וכו'. ע"כ. ובמקום משנתינו היא שנויה בתוספתא. והיינו דדייק הרמב"ם וכתב בפ"ו מאיסורי מזבח. הסלת וכו'. והעופות וכו'. שנפסלו או שנטמאו ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי. שרת כלל. ולא הוה כבהמה שחוטה. שכתב רש"י לעיל. ולהכי איצטריך לאשמועינן:

והעצים והלבונה וכלי שרת. ואף על גב דלא קדושת הגוף נינהו. אלא מכשירי קרבן הם. אפ"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון הני אף על גב דנטמאו כטהורים דמיין עצים ולבונה לאו בני אשוויי [אוכלא] נינהו אלא הקדש משוי להו אוכלא. [ועיין מ"ש במשנה ה' פ"ד דזבחים] דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. כלי שרת. נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. והשתא לא משכחת להו טומאה. אלא לאחר דמתכשרו בכלי שרת. דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ"ש דאין להם פדיון דטהורים לגמרי הן. והיינו דלא עריב להו ותני בהדי מנחות ונסכים. אלא משום דהני לעולם אין להם פדיון. דמשום דקודם שקדשו בכלי שרת אין להם שייכות טומאה. והרמב"ם שבפ"ו מאיסורי מזבח. עריב ותני להו (ושלכולם אם) [וכתב שאם] נטמאו או נפסלו אין בהן פדיון אם הוא לאחר שנתקדשו בכלי שרת ואם קודם שנתקדשו נטמאו. או נפסלו. פודין. (ואף) [היינו משום דאף] על גב דנטמא לא שייך בהו קודם שיקדשו בכלי שרת. פסולה מיהא שייך בהו. והא כדאיתא והא כדאיתא:

שלא נאמר אלא בהמה. כתב הר"ב ואשמועינן במתניתין. דאף על גב דאשכחן בקדוש קדושת הגוף כו'. העופות והעצים כו' דקדשו קדושת הגוף כו'. [*וכן משמע מפירש"י] [ד"ה והעופות] ותמיהני דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן והרמב"ם [*לא פי' כלום בזה. וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ובחבורו פ"ו מהלכות איסורי מזבח [ה"ד] כתב. שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך. ואלו אינן בכלל העמדה. ע"כ וכ"כ עוד בפ"ה מהלכות ערכין [ה"ט] ובשום מקום לא הראה לנו מקום הכ"מ וגם לא העיר עליו למה נקט טעמא אחרינא ממשנתינו דנקטה על העופות וממאי דאתמר עלה בטעמא דאינך ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשה ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך. וגם זה דוחק בעיני]: