Traité Menahot - Chapitre 6 - Michna 1

אֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מִנְחַת סֹלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, מִנְחַת נָשִׁים, מִנְחַת הָעֹמֶר, מִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְהַקֹּמֶץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵבִין לְעַצְמָן:

אלו מנחות נקמצות. מנחת סולת נקמצת עיסה, ומנחת מחבת ומרחשת וחלות ורקיקים דהיינו מאפה, פותתן לאחר אפייתן. ובמנחת סולת כתיבה קמיצה בהדיא, ובאינך כתיב אזכרה, ואזכרה היינו קומץ:

מנחת גוים או נשים. שהתנדבו אחת מאלו:

מנחת העומר. אזכרה כתיב בה:

מנחת חוטא וקנאות. כתיב בהו קמיצה:

מנחת חוטא של כהנים נקמצת. אע״ג דמנחת כהן נשרפת כולה כדכתיב (ויקרא ו׳) וכל מנחת כהן כליל תהיה, מכל מקום בעיא קמיצה:

והקומץ קרב לעצמו והשיריים קרבין לעצמן. אבל לתנא קמא אין מנחת כהן נקמצת אלא נקטרת כמות שהיא, דסבר כל מנחה ששייריה נאכלים נקמצת ושאין שייריה נאכלים אינה נקמצת. והלכה כתנא קמא:

אלו מנחות נקמצות. לשון הר"ב מנחת סולת נקמצת עיסה וכן לשון רש"י וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תמידין במנחת העומר ועי' מ"ש במ"ג:

מנחת נכרים. עיין מ"ש במ"ה פרק קמא דשקלים:

רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת כו'. יליף לה בברייתא מדכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) והיתה לכהן כמנחה להקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא של ישראל לקמיצה אבל שיריה אין נאכלים דדרשינן לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה [*ופירש"י כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת. ולא לאישים כמנחה. לענין המזבח]: