Traité Menahot - Chapitre 1 - Michna 2

אַחַת מִנְחַת חוֹטֵא וְאַחַת כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ, פָּסָל. קָמַץ בִּשְׂמֹאל, פָּסָל. בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, יַחֲזִיר וְיַחֲזֹר וְיִקְמֹץ בְּיָמִין. קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר אוֹ גַרְגִּיר מֶלַח אוֹ קֹרֶט שֶׁל לְבוֹנָה, פָּסַל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ, הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר, פָּסוּל. אֵיזֶה הוּא הַיָּתֵר, שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ. וְחָסֵר, שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ:

זר ואונן וטבול יום כו׳ כולהו מפורשים בפרק ב׳ דזבחים. ומוכחינן להו מקראי דעבודתן פסולה:

ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה:

יושב. דבעינן לעמוד לשרת. על גבי כלים כו׳. דבעינן שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הרצפה:

בן בתירא אומר יחזיר. הקומץ לתוך המנחה:

ויחזור ויקמוץ בימין. והוא הדין לכל הנך פסולים דחשיב במתניתין סבירא ליה לבן בתירא שאם עבר אחד מהן וקמץ יחזיר הקומץ למקומו ויחזור כהן כשר ויקמוץ. ואין הלכה כבן בתירא:

עלה בידו צרור. נמצא קומץ חסר מקום הצרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה. דקודם קמיצה בורר כל הלבונה לצד אחד וקומץ ואח״כ מלקט אותם ונותנה עם הקומץ ושורף הכל, ואם נזדמן בתוך הקומץ גרגיר מלח או קורט של לבונה הרי הקומץ חסר כדי מקום הקורט:

מבורץ. מלא וגדוש:

שקמצו בראשי אצבעותיו. שלא פשטן על כל פס ידו:

פושט את אצבעותיו על פס ידו. מכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח לתוך ידו ומוחק באצבע קטנה שלא יצא הקמח חוץ לקמיצה ומוחק בגודל שלא יצא הקמח חוץ לאצבע. וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת דמעשיהן אפויין ולאחר אפייתן פותתן וקומץ, ואי אפשר לפותתן דקות כל כך שלא יהיו יוצאות חוץ לקומץ, הלכך מוחק בגודל מלמעלה ובאצבע קטנה מלמטה. וזו היתה מעבודות קשות שבמקדש, דבקושי גדול יכול להשוות שלא יהא לא חסר ולא יתר. ורמב״ם כתב, שנדחו דברי האומר שזו עבודה קשה שבמקדש, והוא מפרש וקומץ כדקמצי אינשי האמור בגמרא [דף י״א], דהיינו שממלא כפו ממנו כדרך שבני אדם ממלאים ידיהם ממה שלוקחים בידם. ואני אומר, שאין פירוש כדקמצי אינשי אלא שמכניס צדי אצבעותיו בקמח ומכניס הקמח בצדי אצבעותיו לתוך ידו, אבל אינו נוטל קמח אלא מלא שלש אצבעותיו על פס ידו ולא יותר, וכדי שלא יהיה מבורץ ומבצבץ ויוצא, מוחק מלמטה באצבע קטנה ומלמעלה בגודל. ולא נדחו כלל דברי האומר שזו עבודה קשה מעבודות קשות שבמקדש ושיטת הגמרא כדברי. וכן פירשוה כל רבותי:

אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות. ומשום דר"ש אמר טעמא דלא בעי מנחת חוטא לבונה ושמן שלא יהא קרבנו מהודר סד"א כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר. קמ"ל. גמרא:

קמץ בשמאל פסול. דאמר קרא (שם ט') ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר (שם י"ד) ויצק על כף הכהן השמאלית כאן שמאלית הא כ"מ שנאמר כף אינו אלא ימין. ולגופיה לא איצטריך. שמאלית אחרינא כתיב כו'. גמרא:

בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. כתב הר"ב וה"ה לכל הנך פסולין כו'. גמרא. וכתבו התוספות דיש לתמוה דלא עריב [פסול] שמאל בהדי פסולי דלעיל וי"ל משום דס"ד דשמאל כיון דאית ליה הכשרא ביה"כ [כדתנן ביומא רפ"ה ועיין מ"ש שם] [קבעה] עבודה. ולא תועיל בה חזרה. ע"כ:

קמץ ועלה בידו צרור. וא"ת מאי איריא עלה אפילו נשאר בשיריים נמי. דה"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה [כדתנן במשנה ה' פ"ג העשרון מיעוטו מעכב את רובו] וי"ל שאין רגילים לצמצם העשרון. שלא יהא בו מעט יותר. וא"ת ולר"י בן בתירא נימא דיחזור ויקמוץ ושמא סתם לן תנא דלא כוותיה א"נ יש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית מפסולין. תוספות. [*אבל הר"ב כתב דאה"נ דלבן בתירא כולן שוים]:

צרור או גרגיר של מלח או קורט של לבונה. כל הני למה לי צריכא דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא אבל מלח דבת הקרבה היא [דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו דהכי אמר בפ"ג [דף כ'] יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת"ל (ויקרא ב) על כל קרבנך. קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח. [רש"י]] אימא תתכשר ואי תנא מלח דלא אקבע בהדי מנחה מעיקרא שאינו *) [ממלח] אלא הקומץ בלבד אבל לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תתכשר קמ"ל. גמרא [דף י"א]. וכתב רש"י ואי קשיא ולאשמועינן לבונה וכ"ש צרור ומלח. תריץ אי תנא לבונה ברישא ה"נ דלא מיבעי ליה למתני צרור ומלח אלא הואיל ונקיט צרור ברישא תנא מלח ולבונה:

או גרגיר מלח. אין להביא מזה ראיה שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר בברייתא [דף כ'] שאין משליכים המלח אלא על הקומץ אלא דומיא דצרור ר"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו. הרמב"ם בנא"י:

מפני שאמרו הקומץ היתר כו'. ותיפוק ליה משום חציצה פירש"י דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסל א"נ חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קומצין אמר רבי ירמיה מן הצד. פירש"י למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד. והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור. אבל חסרון איכא:

והחסר. עיין משנה ה' פ"ג:

מבורץ. פירש הר"ב מלא וגדוש. וז"ל הרמב"ם ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין ע"כ ובערוך פירשו מלשון ריצה שהוא יוצא ורץ לחוץ:

וחסר. שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אע"ג דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא. תוספת:

פושט את אצבעותיו על פס ידו. לשון הר"ב מכניס צדי אצבעותיו בקמח וכו'. וז"ל רש"י מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ע"כ ולא שיכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ וא"נ שנותן גב ידו על הקמח והולך ידו עד שנכנס הקמח דרך צדו לתוך ידו דכל הני אבעיא לן בגמרא ועלו בתיקו. ומ"ש הר"ב וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת הכי איתא בברייתא [דף י"א] וסתמא דמלתא ה"ה מאפה תנור ועיין רפ"ו ומ"ש שם ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה נקט הר"ב וכן בפירש"י ותוספות לתוך קמח. דהואיל ופותת שייך לקוראן קמח ועוד דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בהן שמן. מנחת חוטא וקנאות: