Traité Menahot - Chapitre 11 - Michna 9

שְׁתֵּי הַלֶּחֶם נֶאֱכָלוֹת אֵין פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלשָׁה. כֵּיצַד. נֶאֱפוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְנֶאֱכָלוֹת בְּיוֹם טוֹב, לִשְׁנָיִם. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת, נֶאֱכָלוֹת לִשְׁלשָׁה. לֶחֶם הַפָּנִים נֶאֱכָל אֵין פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה, וְלֹא יָתֵר עַל אַחַד עָשָׂר. כֵּיצַד. נֶאֱפֶה בְעֶרֶב שַׁבָּת וְנֶאֱכָל בְּשַׁבָּת, לְתִשְׁעָה. חָל יוֹם טוֹב לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת, נֶאֱכָל לַעֲשָׂרָה. שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, נֶאֱכָל לְאַחַד עָשָׂר. וְאֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן הַסְּגָן, דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב וְאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת יוֹם צוֹם:

אין פחות משנים. משני ימים משנאפו:

נאכל לשלשה. שאפאום בערב שבת. לפי שאין אפייתן דוחה לא שבת ולא יום טוב:

לתשעה. בשבת שניה, שהוא תשיעי לאפייתו:

לעשרה. שנאפו בחמישי בשבת:

שני ימים טובים של ראש השנה. קודם לשבת. נאפה ברביעי ונאכל בשבת שניה, הרי לאחד עשר. ואם תאמר, הרי שנים עשר נינהו, דהא אותה שבת הוי יום הכפורים ואין הלחם נאכל עד למוצאי שבת. הא לא קשיא, דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום שעבר, הלכך מקרי אחד עשר:

ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. לפי שאין אופים ומבשלים ביום טוב אלא מה שאוכל באותו היום בלבד:

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו׳ ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

אין פחות משנים ולא יתר על שלשה. כלומר אין פחות משני ימים שעברו וכן ג' ולא קשיא דליתני לב' ולג'. עיין בריש מסכת פרה:

שני י"ט של ר"ה כו'. כתב הר"ב וא"ת הרי שנים עשר נינהו וכו' הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום. כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דנראה דל"ק מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אותו היום קדש ולמחר קדש יום שני עיקר [כדתנן בפ"ד דראש השנה משנה ד'] ומנינן [מיניה] יוה"כ ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קדש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה. ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע"ש חול. אע"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב י"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חם. כמו שנוכל יותר. וראשון נאכל בפדיון וכו'. ומיהו קשה היכי חייל יוה"כ באחד בשבת. הא משמע בפרק החליל דלא מקלע באחד בשבת. אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר. ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו טפי על פירושם מעל המשנה עצמה. דתנן ואינו דוחה את יום צום. ומהאי טעמא דדחינן יוה"כ מיום א'. הכי נמי דחינן ליה מיום ו'. וכן במתניתין ז' כמ"ש שם וע"ש:

ולא את יום טוב. כתב הר"ב לפי שאין אופין ומבשלים ביו"ט. אלא מה שאוכל באותו היום בלבד. בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) פריך מהכא למאן דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב [והכי מפרשינן ברפ"ב דביצה] דהשתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא ומשני שאני הכא דאמר קרא לכם ולא לגבוה. תוס'. ומה שהקשו שם בתוספות מהואיל אי בעי פריק להו ואמרינן הואיל כמ"ש שם בס"ד. לפירוש הר"ב והרמב"ם דר"פ דלקמן דאין פודין טהורין וכך פסק הרמב"ם בחבורו בפ"ו מאיסורי מזבח לא קשה ולא מידי ופלוגתא דאמוראי היא בר"פ דלקמן וה"ל להתוספות לפרש דלאותו מ"ד הוא שהקשו:

ואינו דוחה את יום צום. חל יום הכפורים בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש"י. ועיין מ"ש לעיל במתני' [ד"ה שני י"ט כו'] גם מ"ש במשנה ז':