Traité Menahot - Chapitre 12 - Michna 4

Traité Menahot - Chapitre 12 - Michna 4

מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִכְלִי אֶחָד. אִם אָמַר הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד, מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן צִבּוּר מֵבִיא בְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיְּהֵא פָחוֹת מִן הַצִּבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה. אֶלָּא, עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִים לְהִבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ, שִׁשִּׁים נִבְלָלִים, שִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִים. אָמַר לָהֶן, כָּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן. בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבֹּל בָּהֶן. אֵין מִתְנַדְּבִים לֹג, שְׁנַיִם, וַחֲמִשָּׁה, אֲבָל מִתְנַדְּבִים שְׁלשָׁה וְאַרְבָּעָה וְשִׁשָּׁה, וּמִשִּׁשָּׁה וּלְמָעְלָה:

Commentaires de Bartenoura sur Menahot - Chapitre 12 - Michna 4

שכן צבור מביאים וכו׳ שלשה עשרונים לפר לי״ג פרים הם תשעה ושלשים עשרונים, ועשרון לכבש לארבעה עשר כבשים הם ארבע עשר עשרונים, ושני עשרונים לאיל לשני האילים הם ארבע עשרונים, הרי חמישים ושבעה, ולשני תמידים שנים, ולשני כבשי מוסף שבת שנים, הרי ששים ואחד. ואמר להם רבי שמעון, וכי כל אותן של אותו יום בכלי אחד היו, והלא אלו לפרים ואלו לאילים ולכבשים, ואי מערב להו מפסיל, שמנחת פרים בלילתן עבה, שני לוגים לעשרון, חצי ההין לשלשה עשרונים, ומנחת כבשים בלילתן רכה, רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגים, והן בולעות זו מזו, ונמצאת זו חסרה וזו יתירה. אלא מפני מה אין מביא יחיד ששים ואחד עשרונים בכלי אחד, דעד ששים יכול להבלל בלוג אחד. והאי תנא סבר לה כרבי אליעזר בן יעקב דאמר בפרק שתי מדות אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג. ואף על פי שלא נבללה כולה, כיון שראויה להבלל אין הבלילה מעכבת, דהכי קיימא לן דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:

וששים ואחד אין נכללים. בתמיה:

קרטוב. רביעית של רביעית הלוג:

אין מתנדבים לוג. יין לנסכים. שלא מצינו מנחת נסכים של לוג אחד ולא של שנים ולא של חמשה:

אבל מתנדבים ג׳ לוגים. דחזו לכבש. וארבעה דחזו לאיל. וששה לוגים שהוא חצי ההין דחזו לפר. ומששה ולמעלה מתנדבים, דשבעה חזו שלשה מינייהו לכבש וארבעה לאיל, ושמונה חזו לשני אילים, ותשעה חזו לכבש ופר, עשרה חזו לאיל ופר, אחד עשר חזו לשני אילים ולכבש. וכן לעולם:

Commentaires de Tossefot Yom Tov sur Menahot - Chapitre 12 - Michna 4

אמר ר"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה. פירש הר"ב שנמצאת זו חסרה וזו יתירה. עיין מ"ש בפ"ט משנה ד':

אלא עד ששים יכולים להבלל. כתב הר"ב והאי תנא סבר לה כראב"י דאמר בפרק שתי מדות [משנה ג'] אפילו מנחה של ס' עשרונים. אין לה אלא לוג. וכ"כ רש"י דאליבא דראב"י נקט לה. וקשיא דא"כ משנה זו כולה נדחית מהלכה. דדברי ת"ק נדחין מפני הקושיא האמתית שיקשה עליו ר"ש. ודברי ר"ש נדחין ג"כ כיון דלעיל שם פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כראב"י. וא"כ למה שתקו בכאן ולא פירשו דמשנה זו דחויה היא. ולא עוד אלא שהרמב"ם כתב וטעם רבי שמעון ודאי אמת. וגם ראיתי בחבורו שכתב בפ' י"ז מהקרבנות [ה"י] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים. אבל יתר על ששים אין נבללים וכו'. ושם פרק ב' כתב. דמדידת שמן של מנחת יחיד בלוג שבמקדש. כמנין העשרונות מנין הלוגים. והיינו דלא כראב"י. אבל לשונו בפירושו בטעם ר"ש כך הוא. אע"פ שזכרנו בפרק [שלישי] של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת ע"מ שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שא"א לבלול אותה בבת אחת [א"א בלא] בלילה. עכ"ד. ונראין דבריו דלאו מטעם ראב"י קאמר לה ר"ש. אלא דאפילו לת"ק דראב"י דלכל עשרון מביא לוג. אפ"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסלת רב הוא. א"א להבלל יפה. אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה היא ומטעמא דר"ש. ומ"מ על מ"ש הרמב"ם אין היחיד מביא [מנחה] בכלי אחד כו' קשיא מאי דייק למכתב יחיד והכ"מ בשם הר"י קורקוס כתב וז"ל דקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא. לרמוז מה שאמרו שם שהצבור מביא ביו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון ע"כ. ולא הבינותי דבריו. שהרי אף הצבור אין מביאין בכלי אחד כדאמר ר"ש. לכך נ"ל בהפך דאילו צבור אין מביאין בכלי אחד אפילו פחות מזה דלא אשכחת קרבנות צבור בפעם אחת שיהו בלילתן שוה. בכל כך עשרונות:

עד ששים יכולים להבלל. כתב הר"ב דהכי קי"ל דכל הראוי לבילה כו' וטעמא. כתבתי בפ"ג מ"ב:

חסר קרטוב. פי' הר"ב רביעית של רביעית הלוג. וא"כ הוא אחד מט"ז בלוג. וכן לשון הכף נחת. וקשה דברפ"ג דמקואות. וכן בסופו. גם בפ"ז משנה ב'. פי' שהוא חלק מס"ד בלוג. אבל פירושו דהתם נכון דהכי איתא בגמרא פ"ה דב"ב דף צ'. שהוא אחד משמנה בשמינית הלוג. ולהר"ב הטעהו לשון הרמב"ם שבפירושו בכאן. שכתוב שם הקרטוב שתי שמינית הרביעית ע"כ. ופשוט ששתי שמינית הן רביעית. ונתחכם הר"ב לקצר הלשון. אבל נפלאתי מאד איך לא שת הר"ב אל לבו. שא"א לומר שכן יצא מידי הרמב"ם עצמו להאריך ולקלקל הלשון. ומצאתי בנוסחת א"י שכתוב חצי שמינית הרביעית ע"כ. והיינו שמינית שבשמינית:

אינו יכול לטבול בהן. עיין מ"ש בזה בריש פ"ג דמקואות:

אין מתנדבים לוג שנים וחמשה וכו'. עיין מ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכתבו התוס' תימה דכי היכי דאמרינן גבי מנחות [במשנה ג'] דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר. ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה דיש לוג אחד. או שנים לפניו. ואמר הרי אלו לנסכים. ובגמרא איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה [וימכר ויפלו דמיו לנדבה או יקרב הוא עצמו עם ב' לוגין אחרים לתמיד דצבור] ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך [לוגין] *)למדה. עכ"ד התוס'. ובגמ' בעי רב אשי למיפשט ממתניתין. דקתני חמשה דומיא דשנים מה שנים לא חזו כלל. אף חמשה נמי לא חזו. ודחי מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ושמעינן מיהא דמתני' נמי בגוונא דאיבעיא היא והדרא תמיהת התוספות לדוכתא. אמאי בלוג ושנים לא יביא וימלא כמו במנחות. גם דברי הרמב"ם בפרק י"ז מהקרבנות. כתב בין בנדר בין בנדבה. לכך נראה לי לתרץ דשאני מנחה דנדבתה כתיבא בהדיא. משא"כ נדבת יין דלאו בהדיא כתיבא. אלא מאזרח. כמ"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכיון דלאו בהדיא כתיב לא נוכל לחייבו עד דפריש. אא"כ מטעם דיש קבע וההוא איבעי לן. ותו אי לא מסתפינא. דדינא רבה נפקא בהכי ולית מאן דמשתמיט לאורויי הכי. אמינא אנא דמתני' דתנן אין מתנדבים לוג כו' לגופה איצטריך. לאשמועינן דנדבת יין אינה באלו המניינים אלא היא במנינים המפורשים האחרים. אבל אין ה"נ שאם התנדב לוג כו'. ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע כו' הייתי נודר כך וכך. שמחייבין להביא ולהשלים השיעור. והא דאיבעיא לן בחמשה אי מלי לה. היינו כי היכי דלא צריכי לבדקו. וא"נ דאיבדק ואמר שלא היה נודר יותר דאפ"ה חייב:

ומששה ולמעלה. כתב הר"ב דשבעה חזו כו'. ותשעה חזו לכבש ופר. [וכ"כ] רש"י. והרמב"ם מסיים או כדי נסכי ג' כבשים. ומ"ש עשרה חזו לאיל ופר. מסיים הרמב"ם או שני כבשים ואיל. ומ"ש י"א חזו לשני אלים ולכבש. ומשמע דכך הוא מביא. ובגמרא אמר אביי אם תמצא לומר אין קבע לנסכים [הא אין קבע לנסכים] אבל אי יש קבע מיבעי לי מאי. גברא לשני פרים קא מכוון. ועד דממלי להו לא קרבי. או דלמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוון [ובתוספות פירשו אמאי לא בעי ליה בשבעה] תיקו. ומיהו אין לתפוס להר"ב בזה. דכי היכי דחמשה דתנינן אמרינן הא כדאיתא והא כדאיתא. הכא נמי הא דתנן ומששה ולמעלה. הכי נמי הא כדאיתא והא כדאיתא אבל על הרמב"ם בחבורו [בפרק י"ז מהמ"ק] אני תמה דלא פירש זה: