Traité Pessahim - Chapitre 6 - Michna 5

הַפֶּסַח שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ בְשַׁבָּת, חַיָּב עָלָיו חַטָּאת. וּשְׁאָר כָּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן לְשׁוּם פֶּסַח, אִם אֵינָן רְאוּיִין, חַיָּב. וְאִם רְאוּיִין הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּב חַטָּאת, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהוּא מֻתָּר לִשְׁמוֹ, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמוֹ, חַיָּב, זְבָחִים שֶׁהֵן אֲסוּרִין לִשְׁמָן, כְּשֶׁשִּׁנָּה אֶת שְׁמָן, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בַּפֶּסַח, שֶׁשִּׁנָּהוּ לְדָבָר אָסוּר, תֹּאמַר בַּזְּבָחִים, שֶׁשִּׁנָּן לְדָבָר הַמֻּתָּר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵמוּרֵי צִבּוּר יוֹכִיחוּ, שֶׁהֵן מֻתָּרִין לִשְׁמָן, וְהַשּׁוֹחֵט לִשְׁמָן, חַיָּב. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בְאֵמוּרֵי צִבּוּר שֶׁיֵּשׁ לָהֶן קִצְבָּה, תֹּאמַר בַּפֶּסַח שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף הַשּׁוֹחֵט לְשֵׁם אֵמוּרֵי צִבּוּר, פָּטוּר:

הפסח ששחטו שלא לשמו. בי״ד שחל להיות בשבת וסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו:

חייב חטאת. שחלל שבת בשוגג:

אם אינן ראוין. לפסח. כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה. חייב עליו חטאת אם נתעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט זבחים אחרים לשם פסח בשבת, דהאי לאו טועה בדבר מצוה, דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח:

ואם ראוין הן. כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח, דמתוך שהוא טרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בדבר זה ולא נזכר שהקדישו לזבח אחר:

רבי אליעזר מחייב חטאת. אעפ״י שטעה בדבר מצוה:

ורבי יהושע פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהוא פטור מחיוב חטאת שבה, וזה עשה מצוה שהקריב קרבן, דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, ואף הנשחטים לשם פסח מכשיר להו ר״י בפרק תמיד נשחט:

מה אם פסח. שמותר לשחטו בשבת לשמו, שינה את שמו אודית מיהא דחייב חטאת כדקתני לעיל:

ששינהו לדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורים לשחטן בשבת:

ששינהו לדבר המותר. ששוחטו לשם דבר המותר לשוחטו בשבת:

אימורי ציבור. קרבנות האמורים בצבור בשבת כגון תמידים ומוספים יוכיחו שמותרים לשוחטן לשמן, והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:

שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים עסוקין בשחיטתו, וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד, הילכך אין זה טועה אלא שוגג, דלא היה לו לטעות בדבר:

תאמר בפסח שאין לו קצבה. דהכל צריכין לכך והרי הוא רואה אחרים הרבה עסוקים בכך וטרוד הוא להתעסק במצוה. ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וכסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא, טועה בדבר מצוה הוא:

רבי מאיר אומר. השוחט בשבת זבחים אחרים כל ימות השנה לשם אמורי צבור פטור. והלכה כרבי יהושע ואין הלכה כרבי מאיר:

שחטו שלא לשמו חייב. ואם תאמר למאי דמסקינן ברפי"ד דשבת דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם דאי לאו הכי מקלקל הוא והכא נמי הרי מקלקל הוא. ובגמ' פריך לה במשנה דלקמן אשחטו שלא לאוכליו מאי תיקן ומשני אם עלו לא ירדו ופריך שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. הא בגלוי חייב מה תיקן. תיקן להוציא מידי נבילה. ותימא דלא פריך לה ברישא :

אם אמרת באימורי צבור שיש להן קצבה. בגמרא פריך לה והרי תינוקות דמשנה ד' פי"ט דשבת דיש להן קצבה ופוטר רבי יהושע. ומשני דהכא כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור ברישא. והתם נמי אי קדם ומל של שבת בע"ש . מודה ר"י דחייב. וכבר כתבתי בריש מסכת שבת בס"ד: