Traité Pessahim - Chapitre 8 - Michna 6

הָאוֹנֵן, וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל, וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכֹל כַּזַּיִת, שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן, שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל. לְפִיכָךְ אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל, פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי, חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל, שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ:

האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן, ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן. ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו, דלאורתא חזי:

והמפקח בגל. שנפל על אדם ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיודע שנטמא:

שוחטין עליהם. בחבורת אחרים:

שמא יביאוהו לידי פסול. שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו. ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא. ובחבוש בבית האסורים של עובדי כוכבים מיירי, שאע״פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אשר פיהם דבר שוא. אבל חבוש ע״י ישראל, כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחוהו להוציאו, דשארית ישראל לא ידברו כזב. ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי עובדי כוכבים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח לבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית:

לפיכך. הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני:

חוץ מן המפקח הגל. ונמצא מת תחתיו שצריך לעשות פסח שני שהיה טמא מתחילתו קודם שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה. אבל אם היה הגל ארוך, שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה ופטור מלעשות פסח שני:

האונן. פירש הר"ב כל זמן שלא נקבר כו' ולאחר שנקבר כל יום המיתה. ה"פ כל זמן שלא נקבר כו' ואפי' לאחר שנקבר קרוי אונן והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה. דאילו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפי' מדבריהם כדאיתא בהק"פ פ"ו [*וכן כתב הר"ב במשנה ה' פ"ג דהוריות]. ועיין לקמן בסמוך:

והמפקח את הגל. עת להשליך אבנים (קהלת ג׳:ה׳) מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין:

שמא יביאוהו לידי פסול. פי' הר"ב שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו וכפירש"י וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר. אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ורש"י פירש ברישא האונן שמתו מוטל לפניו. כדאמרינן בשחיטת קדשים פרק טבול יום איזהו אונן כ"ז שלא נקבר. ואם כן איכא למימר דניחא לדידיה דהא לא מקרי אונן אלא כל שלא נקבר. אלא שלא נראה כן בגמרא שהזכיר דאיתא התם רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אשתרי ליה [ומי] איכא דלית ליה אחריתה כיום מר [אלמא מרירות יום שלם הוא] ומסקינן דלחומרא קאמר דרבנן סברי יום קבורה מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילה ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תפוס לילו ואע"ג דיום קבורה עצמו מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה דיום מיתה מדאורייתא לא תפס לילו מדאורייתא. ועוד קשיא לרש"י למה ליה למנקט לישנא דר' דלא אריא לפי המסקנא אלא ביום קבורה שהוא מדרבנן ומתניתין ודאי במדאורייתא קאי דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד דאין הלכה כרבי מחביריו. אלא מחוורתא כפירוש הר"ב דמתניתין אף לאחר קבורה והדרא קושיין לדוכתא דלא שייך שמא יטמא. והרמב"ם פירש דאין שוחטין על האונן לכתחילה שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף עד כאן:

שהוא טמא מתחילתו. תימה לרבינו יצחק מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת. שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספות. ומה שכתב הר"ב והוא שיהיה עגול וכו' אבל ארוך וכו'. כלומר אבל ארוך אף ע"פ שהוא בעגול. כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הרמב"ם וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד: