Traité Pessahim - Chapitre 7 - Michna 10

הָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַנּוֹתָר, יִשָּׂרְפוּ בְשִׁשָּׁה עָשָׂר. חָל שִׁשָּׁה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, יִשָּׂרְפוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר, לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹחִין לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב:

העצמות. שאינו יכול לשברן מפני שנאסרה שבירת עצם, ונותר בהן מוח וטעון שריפה:

והגידין. שהן אסורין באכילה ואין חייבין עליהן מן התורה, כגון שומנו של גיד הנשה שהוא מותר אלא שישראל קדושים נהגו בו איסור. אי נמי, הגיד החיצון הסמוך לבשר שהוא אסור ואין חייבין עליו, ומן התורה הוי נותר, ולאכלו אי אפשר דרבנן אסרוהו:

והנותר. בשר פסח שנתעצלו באכילתו ונתותר:

בששה עשר. שהוא חולו של מועד. אע״פ שנפסל בבוקר ראשון אין רשאי לשורפו ביו״ט, דשריפת קדשים עשה, ויו״ט עשה ולא תעשה, ואין עשה דוחה את ל״ת ועשה:

בי"ו. פירש הר"ב דשריפת קדשים עשה. וי"ט עשה ולא תעשה. משום דכתיב ביום טוב שבתון דהוא עשה דמשמע שבות. וכתיב לא תעשה מלאכה. ופירושו דהכא רב אשי אמרה בגמרא. ובפרק ב' דשבת פי' הר"ב כדתני דבי חזקיה:

חל ט"ז להיות בשבת. דלא תימא דלא לדחו לשריפתם כולי האי. קמ"ל וטפי ניחא לפירוש הר"ב ברפ"ב דשבת דטעמא מקרא דוהנותר וגו' עד בקר שני וכו'. אבל לפירושו דהכא. אדרבה מכ"ש שבת דאיכא עשה ול"ת ומיתת ב"ד. ולשון הרמב"ם פי"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואין שריפת וכו' דוחה את י"ט ואין צריך לומר את השבת: