Traité Pessahim - Chapitre 3 - Michna 1

אֵלּוּ עוֹבְרִין בְּפֶסַח, כֻּתָּח הַבַּבְלִי, וְשֵׁכָר הַמָּדִי, וְחֹמֶץ הָאֲדוֹמִי, וְזֵתוֹם הַמִּצְרִי, וְזוֹמָן שֶׁל צַבָּעִים, וַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים, וְקוֹלָן שֶׁל סוֹפְרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא מִמִּין דָּגָן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּפֶסַח. הֲרֵי אֵלּוּ בְאַזְהָרָה, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כָּרֵת:

אלו עוברין. אלו מתבערים מן העולם. דאע״ג דאין עוברים עליהם על בל יראה, מדרבנן מיהא צריכי ביעור, דהכי תנן לקמן שיאור ישרף ואע״ג דהאוכלו פטור:

כותח הבבלי. עשוי מפת מעופש וחלב. ורגילים לטבל בו את המאכל:

שכר המדי. שכר שהיו עושין במדי מחטים או שעורים שרויים במים:

וחומץ האדומי. חומץ שעשוי בארץ אדום, שנותנים שעורים [ביין] ומשהין אותם שם כדי שיחמיצו:

וזיתום המצרי. תלתא שערי ותלתא קורטמי הוא כרכום מדברי ונקרא בערבי קרטום ותלתא מלחא, ועושין אותו לרפואה. עד כאן חמץ הראוי לאכילה ע״י תערובת. מכאן ואילך חמץ נוקשה בעיניה:

וזומן של צבעים. מים שנותנים בהם סובין, ומשתמשים בהם הצבעים למלאכתן:

ועמילן של טבחין. [פת] שעושין מקמח תבואה שלא הביאה שליש בשולה, ומכסים בה את הקדרה לשאוב את הזוהמא:

וקולן של סופרים. עפר הרחיים מגבלין אותו במים, וסופרים מדבקים בו ניירותיהם:

רבי אליעזר. מוסיף, דאילו תנא קמא לית ליה אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת או חמץ נוקשה בעיניה, ור׳ אליעזר מוסיף אף תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה על ידי תערובת סממנים אחרים. ובגמרא פריך, תכשיטי נשים סלקא דעתך אלא אימא אף טפולי נשים, סולת שנשים טופלות ומחברות על בשרן עם סממנין אחרים להשיר את השער או להלבין ולעדן את הבשר. ואין הלכה כר״א:

כל שהוא מין דגן. מחמשת המינים, ומעורבין בהן מים. דאי אין בהם מים אלא מי פירות קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין:

הרי אלו באזהרה. אם אכלן עובר בלאו:

ואין בהם כרת. דעל חמץ גמור ענוש כרת ואינו ענוש כרת על התערובת, אבל לוקה על אכילתו אם אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס. אבל אם לא אכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת פרס אינו לוקה מן התורה, מיהו איסורא מיהא איכא, דחמץ בפסח אוסר בתערובתו בכל שהוא:

אלו עוברין בפסח. פירש הר"ב אלו מתבערין מן העולם. דאע"ג דאין עוברין עליהן על בל יראה וכו'. דהכי תנן וכו'. ולעיל במ"ב פ"ק דחלה פי' דעוברים עליהן בבל יראה. התם כפי' הרמב"ם נקיט לשמעתיה וכפירש"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר"ן הן. וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן לקרא לרבויינהו כדלקמן א"כ בל יראה מנא לן. ומכל מקום קשיא דעוברין שהוא מהקל מפרש ליה מתבערים שהוא מההתפעל וללא צורך. שהרי היה יכול לומר אלו עוברים מן העולם. וכ"כ בתוספות בשם ריב"א אלו עוברין מן העולם. ואין להקשות התינח לטעמא דכתב הר"ב ברפ"ק דבדיקת חמץ משום דלא בדילי אינשי כו' שפיר דהני אע"ג דאין בהם בל יראה מתבערין מן העולם דהא נמי לא בדילי כו' וכ"כ הר"ן בכאן דהצריכו לבער הכל אפי' נוקשה דילמא אתי למיכל מיניה. משמע דמשום ה"ט דוקא הצריכו לבערן. אבל לטעמא קמא שכתב הר"ב לעיל דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה כו' הני דלית בהו בל יראה אמאי הצריכו חכמים לבערם מן העולם. וכ"כ הרא"ש דלאותו טעם מותר להשהותם. ואלו עוברים דתנן היינו כפירוש רבינו תם דמפרש עוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו. והר"ב מסתם סתם משמע דלכולהו טעמי מתבערים מן העולם. לא קשיא ולא מידי דאין הכי נמי דהכי סבירא ליה וכמו שכתב התוס' ברפ"ק בשם הרשב"א דאפי' לאותו טעם דמשום בל יראה כו' החמירו בכל חמץ אפי' נוקשה ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא ואמאי ישרף ישהא אותו עד אחר פסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה וכו':

וחימץ האדומי. כתב הר"ב שנותנים שעורים ביין כו' וכן פירש"י. וחומץ סתם היינו דיין. וכתב הרי"ף מגמרא דבני מערבא דכולהו ע"י מוי דמי פירות אינן מחמיצים כדכתב הר"ב לקמן:

וזיתום המצרי. פי' הר"ב תלתא שערי כו' ובגמרא תרו להו וז"ש הרמב"ם ולשין אותו במים:

וזומן של צבעים. פי' הרמב"ם צבעי הלכא. בגמרא. ובפרק ב' דחולין [כח.] פירש"י צבע עור אדום:

זה הכלל כל שהוא מין דגן כו'. תנא קמא לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה דהיינו מין דגן ואין עובר בפסח אלא ר"א הוא דקאמר ליה. תוספות בד"ה למה מנו כו':

הרי אלו באזהרה כו'. כתב הר"ב ואינו ענוש כרת על התערובות אבל לוקה אם אכל כזית כו' וא"ת ומאי שנא משאר איסורי כרת כמו חלב ודם דתנן בהו במ"ג פ"ג דכריתות דיש בהן עונש כרת האוכלן כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובות. אבל הכא שהוא ע"י תערובות פטור מכרת וכן כתב הכסף משנה בפ"א מהלכות חמץ והביא ראיה לחלק בכך ממשמע שכתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א שאם נתערב כזית חלב בכשלש ביצים גריסין האוכלן לוקה ע"כ משמע דכרת אינו חייב אבל דחה זה הפירוש משום דבגמ' דהכא איתא בהדיא הנח לכותח הבבלי כו' דאי משטר שטר ליה פירוש מטבל בתוכו כדרכו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כזית בכדי אכילת פרס הוו מחייבי. ומפרש דהכא דכתב רחמנא כל מחמצת לריבויא ואי אפשר לומר דאתא לחייב באין בו כזית בכדי אכילת פרס דכיון דלית ביה שיעורא אין לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא [אלא] ליש בו לומר דאע"ג דבשאר איסורין כרת נמי חייב. בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה ואי אפשר לומר דמחמצת מיירי באין בו דא"א לחייבו כלל כמ"ש הילכך ע"כ לומר דאתא לפוטרו מכרת אע"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ע"כ וכתב עוד תירוץ אחר ואינו עולה כפי דברי הר"ב לכך לא כתבתיו והשתא אתי שפיר מה שכתב הר"ב אבל אם לא אכל וכו' אינו לוקה מן התורה מיהו איסורא איכא כו' אוסר בתערובתו כו' דמשמע דמן התורה אינו לוקה אבל איסורא מן התורה מיהא איכא וכדכתב במשנה ב' פרק שמיני דיומא דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה. ואע"ג דבתערובת מיירי הכא אלא ודאי דלא שנא לן בין אוכל האיסור בעין ושוהה בכדי אכילת פרס לאוכל ע"י תערובות: