Traité Pessahim - Chapitre 1 - Michna 3

Traité Pessahim - Chapitre 1 - Michna 3

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:

Commentaires de Bartenoura sur Pessahim - Chapitre 1 - Michna 3

בודקים אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית. הכי קאמר, באחד מג׳ פרקים הללו בלבד בודקים, ולאחר ג׳ פרקים הללו אם לא בדק שוב אינו בודק:

בתוך המועד. בשעה ששית שהוא מועד הביעור:

לאחר המועד. עד שתחשך. ואית דמפרשי בתוך המועד, בתוך הפסח. לאחר המועד, לאחר הפסח. כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה בחמץ של היתר שנעשה לאחר הפסח. ור׳ יהודה סבר לאחר הביעור, דהיינו לאחר זמן איסורו של חמץ, לא יבדוק כלל דלמא אתי למיכל מיניה. ורבנן אמרי יבדוק לאחר זמן איסורו, ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה כיון שכל עצמו מחזר עליו לשורפו. ואין הלכה כרבי יהודה:

Commentaires de Tossefot Yom Tov sur Pessahim - Chapitre 1 - Michna 3

רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור. כתב הר"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא:

בתוך המועד. פירש הר"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש"י וכתב הר"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ"ל. והא דלא רצה רש"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. להצריכו אף בדיקה ע"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' צ"ח ע"ב) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ"ק דעדיות ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש:

ומה שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר"ן:

כדי שלא יהא צריך בדיקה. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד"ט ע"ב: