Traité Chabbat - Chapitre 3 - Michna 1

Traité Chabbat - Chapitre 3 - Michna 1

כִּירָה שֶׁהִסִּיקוּהָ בְקַשׁ וּבִגְבָבָא, נוֹתְנִים עָלֶיהָ תַּבְשִׁיל. בְּגֶפֶת וּבְעֵצִים, לֹא יִתֵּן עַד שֶׁיִּגְרֹף, אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הָאֵפֶר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, חַמִּין אֲבָל לֹא תַבְשִׁיל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, חַמִּין וְתַבְשִׁיל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין אֲבָל לֹא מַחֲזִירִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף מַחֲזִירִין:

Commentaires de Bartenoura sur Chabbat - Chapitre 3 - Michna 1

כירה. מקום עשוי בארץ כדי שפיתת שתי קדרות והאש עוברת תחת שתי הקדרות:

בגבבא. עצים דקים כקש שגובבין מן השדה:

נותנים עליה תבשיל. מערב שבת להשהותו שם בשבת:

בגפת. פסולת של זיתים ושומשמין לאחר שהוציאו שמנן:

לא יתן. מערב שבת כדי להשהותה שם בשבת:

עד שיגרוף. הגחלים ויוציאם מן הכירה:

או שיתן האפר. על גבי גחלים לכסותם ולצננם, וטעמא גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בשולו. ודוקא בתבשיל שלא בשל כל צרכו, או אפילו בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, הוא דגזרינן שמא יחתה, אבל תבשיל שלא בשל כלל או בשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר להשהותו על גבי כירה אע״פ שאינה גרופה וקטומה ולא חיישינן שמא יחתה, הואיל והסיח דעתו ממנו. וכן תבשיל שבשל כל צרכו והשליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל שלא בשל כלל שהרי הסיח דעתו ממנו:

בש״א. מים חמין נותנין על גבי כירה לאחר שגרף, דלא צריכי לבשולי וליכא למגזר שמא יחתה:

אבל לא תבשיל. אע״פ שגרף, שא״א לגרף כל הגחלים עד שלא ישאר שם ניצוץ אחד, ואתי לחתויי מאחר דניחא ליה בבשוליה:

בש״א נוטלים וכו׳ אפילו חמין דשרינן להשהות על גבי כירה גרופה ושנתן את האפר, לאחר שנטלן אין מחזירין דמיחזי כמבשל בשבת:

וב״ה אומרים. בין חמין בין תבשיל יכולין להחזיר לאחר שנטלן. ולא שרו ב״ה להחזיר אלא בעודן בידו שלא הניחן ע״ג דבר אחר, אבל לאחר שהניחן בקרקע או על גבי דבר אחר אסור להחזירן אפילו לבית הלל, דהוי כמטמין לכתחלה בשבת:

Commentaires de Tossefot Yom Tov sur Chabbat - Chapitre 3 - Michna 1

כירה פי' הר"ב מקום עשוי בארץ וכו'. וכ"כ הרמב"ם בפירושו והיה להם לפרש שנעשה מחרס וכדמוכח בכמה מקומות ומהם פ"ה דמסכת כלים ולהלן כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ:

בקש. עי' [מ"ש] רפ"ט דב"מ בס"ד:

לא יתן עד שיגרוף. פירש הר"ב מערב שבת כדי להשהותו וכו' והא דתנן בר"פ דלקמן והביאו הר"ב בס"פ דלעיל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא ס"ל להר"ב כתוס' וסיעתם דהכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש"ה כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי והיינו דבטעמא שכתב הר"ב גזירה שמא יחתה לא הזכיר דמוסיף הבל כמ"ש רש"י משום דהכא ל"ש לן בין אינו מוסיף הבל למוסיף הבל. ומה שפירש הר"ב דוקא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אפי' בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הוא דגזרינן שמא יחתה והיינו כדעת הרי"ף וסיעתו דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דתנן בספ"ק אין צולין וכו' אלא עד שיצולו מבע"י ופירש הר"ב דכמאכל בן דרוסאי סגי ותו לא חיישינן שמא יחתה ועוד דהכא בלא בישל כלל שרי והתם אין צולין. כבר תירצו הפוסקים דהא דהכא שרינן בבשר חי ה"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי ומה"ט נמי כי נצלה כמאכל בן דרוסאי שרי דלא חיישי' לחתויי שאם יחתה בגחלים יחריך אותו כיון שמונח על האש בלא הפסק קדרה. ומה שכתב דבלא בישל כלל מסיח דעתו כלומר עד למחר וכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי:

וב"ה אומרים אף מחזירין. כתב הר"ב ולא שרי וכו' אבל לאחר שהניחן וכו' אסור אפי' לב"ה דהוי כמטמין לכתחלה. אגב ריהטא מסריך ונקט לשון רש"י דמפרש לכוליה פירקין בהטמנה. דאילו לפי מה שנמשך הוא ופירש לפירקין כדעת המפרשים ליה בשהייה לא בהטמנה כדכתיבנא לעיל הוה ליה למנקט דהוי כמשהה לכתחלה בשבת: