Traité Chabbat - Chapitre 22 - Michna 5

הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפֵּג, אֲפִלּוּ בְעֶשֶׂר אֲלוּנְטִיאוֹת, לֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ. אֲבָל עֲשָׂרָה בְנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלוּנְטִית אַחַת פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן:

ונסתפג. וקנח:

אפילו בעשר אלונטיות. סדינים שמקנחים בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה אע״ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד אפ״ה לא יביאם בידו לתוך ביתו, אפילו ע״י עירוב, שאין כאן איסור הוצאה, אלא גזרה שמא ישכח ויסחטם בבואו:

אבל עשרה בני אדם. הואיל ומרובין הם מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידם ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן:

פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמלתא נקט והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט:

הרוחץ במי מערה ובמי טבריא. מוקמינן בגמ' דמי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין ולהכי קתני הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי טבריא רוחץ אפילו לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין ננהו [א) יש שהגיהו: והיינו [טעמא דחמי טבריא [מגולין וחמי מערה מקורין. והוא עפ"י סגנון לשון התוס' (ק"ט ע"א) ד"ה רוחצין אבל אין צורך לזה כי סגנונו דהרי תפס התוי"ט ע"ש וכן הוא בד' פררג וקראקא.] והיינו חמי טבריא דמערה ומשום דמקורין ואיכא למיחש לזיעה להכי אסרו וזהו דעת הרי"ף והרמב"ם גם לשון רש"י נראה כן שכתב מי מקוה [מקורה] שהוא חם ואין חומו יוצא כו'. אבל הר"ן בשם רבי' יונה והרמב"ן [כתב] דמי מערה דמוקים לה בחמין. חמי האור נינהו שהוחמו מערב שבת אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה. וכן דעת התוס' והרא"ש דמי מערה שהוחמו באור הן:

ונסתפג. כתב [* הר"ב וקנח. ולשון נסתפג מלשון מטפחת הספוג דמשנה ג' פרק ט' דכלאים. וכתב] הר"ן הא דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא. דאפי' לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגים כו' ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. והביא עוד ראיה לדבריו וכתב עוד דלא גזרינן משום שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצין מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפ' כירה ע"כ. ועיין מ"ש לקמן בסמוך. וא"ת והיאך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפ' דלעיל מ"ב היתה עליו לשלשת מקנחה. ופי' בו הר"ב דלא יתן עליה מים משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו וכן הוא לשון רש"י. ומיהו התם כתב הר"ן וז"ל ובגד המטונף שרייתו זהו כיבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרים גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי ליעבד [ליעבר. זמנין] מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריך למימר דאתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשריי' גופה אסורה משום שרייתו במים זהו כיבוסו ש"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. ע"כ:

לא יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי כ"כ הרמב"ם בפירושו. ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך: