Traité Chabbat - Chapitre 23 - Michna 1

שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ הַלְוֵנִי, וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֶרְתָּהּ כִּכָּרוֹת. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת. וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ, וְעוֹשֶׂה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב:

שואל. ובלבד שלא יאמר הלוני. דהלואה לזמן מרובה משמע וקיי״ל סתם הלואה שלשים יום הלכך אתי מלוה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי לפלוני כדי שלא ישכח:

מניח טליתו אצלו. אם אינו מאמינו ולוקח אותו ומקדישו בשבת, דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת:

וכן האשה מחברתה ככרות. בגמ' אמרינן אפי' תימא מתניתין כהלל דמשנה ט' פ"ה דב"מ דס"ל דאף בחול אסור להלוות ככר בככר עד שתעשנה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית דהכא באתרא דקיץ דמיה ולפיכך אתי נמי שפיר דאיצטריך למתני הך דוכן האשה כו'. לאשמעינן דאפילו להלל כי קיץ דמיה שרי ואי נימא דהך דקאמרינן בגמ' אפילו תימא כהלל דחוי בעלמא הוא ושינויא דחיקא דצריך למוקי' למתני' דוקא באתרא דקיץ דמיה. ועיקרא דמילתא דמתני' בכל אתר ואתר מיירי אפילו בדלא קיץ דמיה. ואשמעינן דדוקא בשבת אסורה לומר הלויני הא בחול שרי ש"ד טפי דהשתא אשמעינן טובא דסתם דלא כהלל. ואע"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע אי כהלל אי דלא כהלל דהא טעמא דשמא יוקרו שייך ביין ושמן כמו בחיטין מ"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו הילכך לאשמעינן אי כהלל אי דלא כהלל שנה נמי בככרות ומש"ה נמי בגמ' כי דייק בשבת הוא דאסור אבל בחול ש"ד לא דייק ארישא אלא אהך דככרות משום דבככרות נשנה הא דהלל:

שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע"ש לקנות. רש"י ור"ן:

ונוטל את פסחו. כתב הר"ב דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת. לאפוקי חובות שאין קבוע להן זמן דתנן במ"ב פרק ה' דביצה דאין מקדישין ביו"ט קל וחומר בשבת. גמ':