Traité Ohalot - Chapitre 11 - Michna 7

כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת הַכֶּלֶב וּמֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה, מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פִּיו לִפְנִים, הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא. כַּמָּה תִשְׁהֶה בְמֵעָיו. שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, מֵעֵת לְעֵת:

ומת הכלב. דאילו חי אפילו כולו בבית, הבית טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:

ומוטל על האמקופה. וצוארו לפנים:

אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח. ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים:

מביא את הטומאה. דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית:

ואם לאו. דאינו פותח טפח:

אינו מביא את הטומאה. דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:

רבי יוסי אומר רואים את הטומאה. בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה. אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע״פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה, ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כר׳ יוסי:

פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ:

הבית טהור. אם טומאה מבחוץ. דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי:

פיו לחוץ. ושוליו לפנים:

הבית טמא. שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת:

בין כך ובין כך. בין פיו לפנים בין פיו לחוץ, בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ, בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה:

כמה תשהה. בשר המת. במעיו. של כלב קודם שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל:

שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה. כדאמרינן [שבת דף קנ״ה] גלוי וידוע לפני הקב״ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים:

בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף:

ר׳ יהודה בן בתירא אומר וכו׳ והלכה כרבי יהודה בן בתירא:

ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:

[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:

רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:

רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:

כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:

ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות: