Traité Ohalot - Chapitre 2 - Michna 3

אֵלּוּ מְטַמְּאִין בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וְאֵינָן מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל. עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה, וְאֶרֶץ הָעַמִּים, וּבֵית הַפְּרָס, אֵבָר מִן הַמֵּת, וְאֵבָר מִן הַחַי שֶׁאֵין עֲלֵיהֶן בָּשָׂר כָּרָאוּי, הַשִּׁדְרָה וְהַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁחָסָרוּ. כַּמָּה הוּא חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁתֵּי חֻלְיוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ חֻלְיָה אֶחָת. וּבַגֻּלְגֹּלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת. בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ, בַּקָּטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּגָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה:

עצם כשעורה. מטמא במגע ובמשא. דכתיב (במדבר י״ט:ט״ז) ועל הנוגע וגו׳, ושם לא נאמר בעצם אדם. ללמד על עצם כשעורה שמטמא במגע אע״פ שאינו ניכר שהוא של אדם. אבל באוהל, אדם כי ימות באוהל כתיב. ובעצם לענין טומאת אוהל, בעינן שיהא ניכר שהוא של אדם, שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם:

וארץ העמים. כל חוץ לארץ קרי ארץ העמים. והכא מיירי בגוש עפר שבא מחוץ לארץ שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל. אבל הנכנס לארץ העמים, אפילו לא נגע ולא נשא כגון שהיה רוכב על סוס, טמא, דעל אוירה של ארץ העמים נמי גזרו:

בית הפרס. שדה שנחרש בה קבר ונשברו עצמות המת ונדושו בעפר אותו שדה. ופרס מלשון פרוסה. הלוא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נ״ח:ז׳):

כמה חסרון בשדרה. ולא יטמא באוהל, אלא במגע ובמשא:

כמלוא מקדח. מלוא רוחב הנקב שנוקבין במרצע:

כדי שינטל מן החי וימות. ושיערו חכמים בחסרון כסלע:

בקטן של רופאים. במרצע קטן שהרופאים פותחים בו הנגעים:

בגדול של לשכה. ושיערו חכמים שהוא נקב כפונדיון:

עצם כשעורה. פי' הר"ב דכתיב ועל הנוגע. הכי כתיב קרא. ולא וכל. כמו שהיה כתוב לפני. וכבר כתבתי בזה במשנה ה פ"ק דכלים [ד"ה מטמא] ודין טומאת מגעו ומשאו ע"ש בסוף משנה ד ומ"ש שם. ומ"ש הר"ב ובעצם לענין טומאת אהל בעינן שיהא ניכר. ולפיכך לא עצם כשעורה בלבד אלא כל עצם שאין עליו דמיון אנושי. הרמב"ם. וכלומר שדרה וגלגולת שחסרו. ומ"ש הר"ב שהרי במקום אחר הוא אומר בעצם אדם. עמ"ש שם מ"ה:

וארץ העובדי כוכבים. כתב הר"ב והכא מיירי בגוש עפר כו' שהם [להתרשלותם] עם המתים וקוברין אותן בכ"מ [שפטנו] על ארצותם בזאת הטומאה וזה בגזירה מדרבנן [כו'] לפי שאנו נאמר שיהיה בכל חלק מעפרה עצם כשעורה. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב דעל אוירה גזרו. ומיהו אין גזירותם בשוה. דהמתטמא בגושה טמא טומאת ז' וצריך הזייה ג' וז'. ולא כן למיטמא באוירה. כמ"ש במשנה ג פ"ז דנזיר [ד"ה ומזה] ולקמן פ"ב משנה ו. ומה שדקדק הר"ב לכתוב גוש. דהכי תנן ברפ"ה דטהרות. ועיין במכילתין סוף פי"ז:

ובית הפרס. כתב הר"ב שדה שנחרש בה קבר. ל' מהר"ם אבל שדה שאבד בה קבר מטמא אפילו באהל [כדתנן במשנה ג פרק בתרא] ותימה לי אמאי לא תנינהו ברישא בהדי הנך דמטמו באהל. וי"ל דתנא [ושייר] ושייר נמי ארץ העובדי כוכבים במקומה דמטמאה באהל ע"כ. ומה שפירש הר"ב מלשון פרוס כו' (ישעיה נח). עיין עוד פירוש אחר בפירושו לרפי"ז:

אבר מן המת וכו' שאין עליהם בשר כראוי. וכשיש עליהם בשר כראוי וחסר העצם תנן לה לקמן משנה ה ובסוף פרק ו דמסכת עדיות:

השדרה והגלגולת שחסרו. השדרה שחסרה ואין בה רובע עצמות. והגלגולת שחסרה ואין בה רובע עצמות. הרמב"ם פרק ג' מהלכות טומאת מת [הלכה ב]:

אפילו חוליא אחת. עיין בפירוש הר"ב סוף משנה א בפ"ג דחולין:

כדי שינטל כו'. כתב הר"ב ושיערו חכמים בחסרון כסלע. בר"פ ועל אלו מומין [דף לז.] הר"ש. ובפרק אלו טרפות ד"נ בגמ' שאם ימתח החוט המקיפו יהיה בארכו טפח [ע"כ] ונמצאת למד שהסלע הוא שליש בטפח על השרש שכל שיש בהיקפו טפח יש בעוביו שליש ממנו וכדתנן במשנה ח פרק יז דכלים ומדהר"ב לא כתב בפ' אלו טריפות דחסרון בגלגולת כסלע הוי טריפה. ש"מ דס"ל כפי' ר"ת בפ' אלו טריפות (חולין דף מב) דחסרון גלגולת הוי עם הקרום ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה. אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרין גלגולת עם נקיבת הקרום והקשו עליו. ורוב הפוסקים הסכימו דחסרון גלגולת בכסלע בלא *)נקב הקרום נמי מיטרפו אדם ובהמה:

באיזה מקדח אמרו. וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב"ש במ"ד פ"ה דתרומות. ועיין בריש פ"ג דפאה:

בקטן של רופאים. וסלע דב"ה זוטר ממנו והוו ב"ש לחומרא. דהא לא תנן לה במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. גמ' פ"ו דבכורות דף לח:

בגדול של לשכה. כתב הר"ב ושיערו חכמים. במשנה יב פי"ז דכלים. וע"ש: