Traité Ohalot - Chapitre 9 - Michna 14

בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהִיא כֶלִי. הָיְתָה פְחוּתָה וּפְקוּקָה בְקַשׁ, אוֹ מַחֲזֶקֶת אַרְבָּעִים סְאָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, טֻמְאָה בוֹקַעַת וְעוֹלָה, בּוֹקַעַת וְיוֹרָדֶת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, אֵין טֻמְאָה עוֹלָה לָהּ, אַף לֹא יוֹרֶדֶת מִמֶּנָּה. הָיְתָה גְבוֹהָה מִן הָאָרֶץ טֶפַח, טֻמְאָה תַחְתֶּיהָ, תַּחְתֶּיהָ טָמֵא. בְּתוֹכָהּ, אוֹ עַל גַּבָּהּ, כְּנֶגְדּוֹ עַד הָרָקִיעַ טָמֵא:

היתה פחותה. שנפחתה ובטלה מתורת כלי:

כדברי חכמים. דפליגי אתנא קמא ומשוו מחזקת ארבעים סאה לפחותה ופקוקה בקש:

אין טומאה עולה לה. בזמן שהטומאה תחתיה אינה עולה לתוכה:

אף לא יורדת ממנה. בזמן שהטומאה לתוכה אינה יורדת תחתיה:

תחתיה טמא. ותוכה וגבה טהור:

כנגדו עד הרקיע טמא. אבל תחתיה טהור:

במה דברים אמורים בזמן שהיא כלי. לשון הר"ש לא נקטיה לרבנן משום דינא דהך בבא. דלדידהו באינה גבוהה שוה פחותה ופקוקה [לבזמן] שהיא כלי. אלא משום דפליגי הכא ר"א ור"ש. נקטיה. ועוד משום *)דוהיתה גבוהה יש חילוק כדקתני באידך בבא. ע"כ:

שהיא כלי. עיין כל מה שכתבתי בזה במשנה יב דהכא נמי דכוותה:

רבי אליעזר ור"ש אומרים אין טומאה עולה לה. פי' הר"ב לתוכה. וכ"כ הר"ש. ושניהם לא פירשו טעמייהו. ומהר"ם האריך בזה וסוף דבריו מסיק דסבירא להו דכי היכי דאינה בוקעת לתוכה אף לת"ק בשלימה. היכא דמוטה על צדה אע"ג דלא גבוהה טפח אע"ג דבוקעת למעלה ממנה ע"ג ה"נ לדידהו בטומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה אע"ג דבוקעת למעלה ממנה ולמטה הימנה ביושבת על שוליה. להכי אמרי אין טומאה עולה לה דמשמע אבל בוקעת למעלה ממנה. וכשטומאה בתוכה אינה בוקעת תחתיה. אלא יוצאה דרך פיה. הכי ס"ל דגמירי הלכתא בכלים הטהורים. ואפילו נפחתו שוליהן אם הטומאה כנגד מה שנשאר שלם מן השולים או כנגד עובי דופן הכוורת תורת כלי עליה עדיין לחוץ בפני הטומאה. אבל במוטה על צדה באויר. אין הדין שוה לת"ק בפחותה כמו לחכמים בשלימה. דלת"ק טומאה תחתיה בוקעת עד נסר העליון בפחותה ואינה גבוהה מן הארץ טפח. ולחכמים אינה בוקעת בשלימה רק עד דופן התחתון. דאפי' ביושבת על שוליה אינה בוקעת יותר לדידהו. כ"ש במוטה על צדה. [*והא] דלא קתני לעיל במלתא דחכמים. אין טומאה עולה לה אף לא יורדת ממנה במוטה על צדה באויר. כדקתני הכא במלתייהו דר"א ור"ש ביושבת על שוליה באויר. י"ל דלא ה"מ למתני הכי. דלישנא דאין טומאה עולה לה כו' משמע אינה עולה לתוכה כשהטומאה תחתיה. אבל בוקעת היא חוצה לה למעלה הימנה וזה [*היה] טעות. דאדרבה אינה בוקעת כלל רק עד דופן התחתון. וניחא השתא דנקט לעיל כנגדו עד התהום טמא. ותו לא. אע"ג דפחותה בוקעת עד נסר העליון. אלא משום דלחכמים בשלימה [ועי' מ"ש בדבור דלקמן] לא מצי למימר הכי. לא נקט אלא עד התהום. ומיהו בלאו הכי צריך לומר דלא דק כדפרישית לעיל בבבא שלישית [משנה ג ד"ה כנגדו]. דהתם ליכא טעם אמאי לא נקט עד דופן העליון אלא לא דק דלא אתא אלא לאפוקי דאינה בוקעת על גבה. ועוד דאפי' בבבא דמונחת על צדה באויר. צ"ל דלא דק. דאמאי לא קתני נמי כנגדו עד דופן התחתון נמי טמא אלא לא דק. כדפרישית עכ"ד:

אין טומאה עולה לה. אתרוייהו קאי בין בפחותה בין בשלימה ומחזקת ארבעים סאה כדפרישית. מהר"ם. והא דדייק לעיל למכתב דלחכמים בשלימה. לאו למעוטי פחותה לדידהו. אלא משום דבדברי חכמים קתני שלימה:

היתה גבוהה כו'. לת"ק בפחותה. ולר"א ורבי שמעון אף בשלימה. מהר"ם:

טומאה תחתיה. כל תחתיה טמא ותו לא. כיון דיש אהל טפח ואפי' פחותה [והכא יושבת על שוליה] כיון דפקוקה בקש. קש נמי חשיב אהל. כמו כוורת הקש דמביאה הטומאה וחוצצת לעיל [ריש] פ"ח. וכן העושה מקום לכנה בשבלים. מהר"ם: