Traité Ohalot - Chapitre 5 - Michna 5

הָיוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, הַכֹּל טָהוֹר. הָיָה כְלִי טָהוֹר לַקֹּדֶשׁ וְלַחַטָּאת, הַכֹּל טָהוֹר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת, מִפְּנֵי שֶׁהַכֵּלִים טְהוֹרִין וּכְלֵי חֶרֶס טְהוֹרִין וּמַצִּילִין עִם דָּפְנוֹת אֹהָלִים:

כלי גללים. של צפיעי בקר:

כלי אבנים וכלי אדמה. כל הנך כלים, אפילו ביד עם הארץ טהורים. ואם מונחים על פי ארובה, מצילין על הכל אפילו על כלי שטף:

היה כלי טהור, לקודש ולחטאת. דהמנינהו רבנן לעמי הארצות על הקודש, כדי שלא יהא כל אחד הולך ובונה במה לעצמו, הלכך הכלי הטהור לקודש מציל על הכל אפילו לבית שמאי. וכן הן נאמנין על החטאת של אפר פרה, דכתיב (במדבר י״ט:ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת, הכל נאמנים על שמירתה:

מפני שהכלים טהורים. כגון כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שהן טהורים מלקבל טומאה. וכן כלי חרס שהן טהורין כשהן לקדש ולחטאת. אע״פ שהן של עם הארץ, נאמן, שעם הארץ נאמן לקודש ולחטאת כדאמרן. כל אלו מצילין עם דפנות אוהלים, כלומר חוצצין בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאוהלים, והאי ארובה שבין בית לעליה כדפנות אהלים חשיבא. אבל במקום שאין דפנות, אין מצילים, כדמפרש ואזיל:

היה כלי טהור לקדש. כתב הר"ב דהמנינהו רבנן לע"ה על הקדש כו'. עיין במשנה ד' פ"ג דחגיגה:

ולחטאת. פירש הר"ב דכתיב והיתה לעדת בני ישראל כו'. אסמכתא בעלמא שכל מה שאין ע"ה נאמן אינו אלא מדרבנן. וז"ל הרמב"ם [בפירושו] וסמכו בזה לאמרו יתברך והיתה לעדת וגו':

שהכל נאמנין על החטאת. לא ידעתי למה לא תנן על הקדש ועל החטאת. ודוחק לומר דמשום דבחטאת יש להם אסמכתא דמש"ה דייק למנקט לחטאת. ועוד דאדרבה כ"ש דה"ל למנקט לקדש דהוה רבותא שאין לו אסמכתא. ומצאתי בדברי מהר"ם וז"ל פתח בקדש וחטאת וסיים בחטאת לחודיה נראה לפי שהטעם תלוי בחטאת שלא יהא כל אחד שורף פרה אדומה לעצמו. א"נ רבותא נקט דאפילו על החטאת נאמנין כ"ש לקדש ע"כ:

מפני שהכלים טהורים כו' מצילין כו'. כך היא נוסחת הר"ב והר"ש וכן הוא בנ"א ונוסחת מהר"ם שהכלי הטהור וכלי החרס הטהורים מצילין כו'. ומפרש הר"ב והר"ש חוצצים בפני הטומאה כשהן מונחים במקום שיש דפנות אהלים. אבל כו' וק"ק שאין שתי החלוקות שוות דדפנות אהלים דלקמן היינו שדופן האהל עצמו חוצץ. ועיין [מ"ש] עוד בפ"י משנה ו וז' [ד"ה תוכו]. ובפי"א מ"ח. אבל גי' הספר ומצילין בוי"ו. וכן העתיק הרמב"ם וז"ל. ומה שאמרנו כלי טמא אינו חוצץ [ואמר בכאן] מפני שכלי חרס טהורים שיעור זה [נ"א מתניתין] על צד הביאור כן מפני שהכלים של אבן ושל אדמה ושל גללים טהורים. וכן כלי חרס טהורים לקדש ולחטאת בחזקת טהרה ואפילו מע"ה. עוד חזר לדין אחר ואמר ומצילין עם דפנות אהלים ר"ל שכמו שיצילו הכלים בעליוני האהל בכסוי לבד כמו [שבאר במשנה] בארובה שבין בית לעליה. כן ג"כ יצילו הכלים כאשר היו פיות אלו הכלים מכוסין בדפנות אהל ולקח המשל בזה ואמר [כיצד] ע"כ. וכתב הר"ש וכל הנך הצלות דסיפא היינו בלא מירוח טיט דליכא צמיד דע"י צמיד מצילין בכל ענין:

[*וכלי חרס טהורים. פירש הר"ב כשהן לקדש ולחטאת. וקשיא לי אמאי תנן כלי חרס. דהא תנן בכל הכלים מקדשים במשנה ה פ"ה דפרה. ופי' שם הר"ב וכן הרמב"ם דאצטריך דלא תימא כלי חרס דוקא ע"ש. ולקדש פשיטא שכל הכלים שוים. ונ"ל לתרץ דנקט מלתא דשכיחי דמשמע בכל מסכת פרה שהיו מקדשים בכלי חרס. וא"נ כמו שאפרש שם בס"ד דה"א למילף דדוקא כלי חרס כדאשכחן בסוטה [פ"ב משנה ב] הלכך שפיר מלתא לתנא דידן למתני כלי חרס הואיל וכ"ח מלתא דפשיטא דמקדשים בו וא"צ לשום לימוד. אמנם ראיתי להרמב"ם בחבורו פי"ג מהלכות פרה [הלכה יב]. שכתב ע"ה שהביא כלי מביתו. אפילו כלי חרס כו' ולפי זה נ"ל איפכא דמתניתין נקטה כלי חרס לרבותא. והיינו היא הרבותא דכיון דכלי חרס אין לו טהרה במקוה ה"א שלא להאמינו עליו דבשלמא כשנאמינהו בשאר כלים. היינו שיש לנו לתלות שהטבילום מטומאתה. ועוד נ"ל כיון דכלי חרס אף מאוירן מתטמאים ה"ל להחמיר. שאע"פ שאין להם טומאה מגבן ככלי שטף. ה"א טומאת אויר חשיבא שלא להאמינו. קמ"ל דלא]: