Traité Ohalot - Chapitre 18 - Michna 2

שְׁלשָׁה בֵית פְּרָסוֹת הֵן, הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, נִטַּעַת כָּל נֶטַע, וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר. וְאִם עֲקָרוֹ, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ וְכוֹבְרוֹ בִשְׁתֵּי כְבָרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַתְּבוּאָה בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת, וְהַקִּטְנִיּוֹת בְּשָׁלשׁ כְּבָרוֹת. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הֶעָצָה, וּמְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל:

שלשה בית הפרס הן. כדקא חשיב להו ואזיל. שדה שנחרש בה קבר, ושדה שאבד בה קבר, ושדה בוכים:

ניטעת כל נטע. נוטע בה כל אילנות שירצה. ומתניתין דלא כרבי יוסי דאסר לעיל. ואיכא למימר דאף ר׳ יוסי לא אסר אלא ליטע בה כרם בלבד, משום דהבוצר לגת הוכשר, אבל לא שאר אילנות:

חוץ מזרע הנקצר. אבל זרע הנעקר עם שרשיו חיישינן שמא יביא עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים:

ואם עקרו. אותו זרע הנקצר:

צובר את גורנו לתוכו. לתוך השדה עצמה. ודש אותו שם. ולא יביאנו לבית עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה:

וכוברו בשתי בברות. זו אחר זו. שמא נתערב עמו עצם כשעורה:

והקטניות בשלש. לפי שהקטניות יש בהן עפר יותר מבתבואה משום הכי חיישי בהו טפי. אבל טהורין הן, שהרי לא הוכשרו. והלכה כחכמים:

ושורף את הקש ואת העצה. בתוך השדה. שמא יש בהן עצם כשעורה:

קש. תבן של תבואה:

עצה. תבן של קטניות:

ומטמאה במגע ובמשא. שדה בית הפרס שאמרנו:

ואינה מטמאה באוהל. דכל טומאתה משום עצם כשעורה ועצם כשעורה אינו מטמא באוהל:

שלשה בית הפרסות הן. כתב הר"ב שדה שנחרש כו'. ושדה בוכים. ולא היה ראוי למנות עמהם שדה בוכים. דטהור גמור היא. אלא משום דשייך בהו דין זריעה ונטיעה. קא חשיב ליה. הר"ש:

החורש את הקבר. הוא בית הפרס ששנינו בפירקין דלעיל שעורו מלא המענה. הר"ש:

נטעת כל נטע. שהנוטע אין דעתו לעקור. ואם תהיה הטומאה טמונה תחתיו. אין בכך כלום. הראב"ד פ"י מהט"מ [הלכה ח']. והרמב"ם [שם] כתב לפי שהשרשין יורדין למטה משלשה. ולמטה משלשה בבית הפרס טהור [כדתנן לקמן משנה ה] שהרי הקבר נפרס על פני כל השדה. ע"כ. ועיין לקמן:

[*התבואה. היא חמשת המינים. הרמב"ם].

[*והקטניות. הן הפולים והאפונים. [והעדשים]. הרמב"ם]:

[*בשלש כברות. כתב הר"ב אבל טהורים הן. כלומר התבואה והקטניות. וכן כתב הר"ש בהדיא. והתבואה והקטניות טהורים]:

[*ושורף את הקש. פירש הר"ב שמא יש בהן עצם כשעורה. וכ"כ הר"ש. והיה נ"ל לפי שמפני שהקש והעצה רב ומסתבכין ביחד. אי אפשר לבדקן. אבל הרמב"ם בפ"י מהלכות טמא מת [שם]. מסיים שאם תתיר לו בהנייה. מוציאו למכרו. ונמצא מרגיל את הטומאה עכ"ל]:

[*הקש. פירש הר"ב תבן וכו'. וכ"כ הרמב"ם. וקשיא לי דבכמה דוכתי תנן תבן וקש בשביעית סוף פ"ח. ופ"ט משנה ז. ובשבת פ"כ מ"ג וה'. ובב"מ ריש פ"ט. ועיין מ"ש שם בב"מ. והר"ש כתב קש. הם השבולים ידות של תבואה עצה ידות של קטניות. ע"כ]:

ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ובנוסחת מהר"ם ומטמאה במגע ובמשא. ואינה מטמאה באהל [*והיא גירסת הר"ב. אבל הרמב"ם בפירושו העתיק כגירסת הספר וכן בחבורו פ"י מהט"מ [הלכה ב'] כתב ועפרו מטמא: