Talmud - Sanhédrin 46b

ולא היו מתאבלין אבל אוננין שאין אנינות אלא בלב:
גמ׳ תנו רבנן אילו נאמר חטא ותלית הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה תלמוד לומר (דברים כא, כב) והומת ותלית ממיתין אותו ואח"כ תולין אותו הא כיצד משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואח"כ תולין אותו אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים מצות תלייה ת"ר (דברים כא, כב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל (דברים כא, כג) כי קבר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר קציצה וקבורה ר' יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה ורבנן תלישה לאו כלום היא:
כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך כו':
תניא אומר ר"מ משלו משל למה הדבר דומה לשני אחים תאומים בעיר אחת אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות צוה המלך ותלאוהו כל הרואה אותו אומר המלך תלוי צוה המלך והורידוהו:
אמר ר' מאיר כו':
מאי משמע אמר אביי כמאן דאמר קל לית אמר ליה רבא א"כ כבד עלי ראשי כבד עלי זרועי מיבעי ליה אלא אמר רבא כמאן דאמר קיל לי עלמא האי מיבעי ליה לגופה א"כ נימא קרא מקלל מאי קללת ואימא כוליה להכי הוא דאתא א"כ נימא קרא קלת מאי קללת ש"מ תרתי:
ולא זו בלבד כו':
א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת ת"ל כי קבר תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה איכא דאמרי אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי רמז לקבורה מן התורה מניין ת"ל כי קבר תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה א"ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מה"ת מניין אישתיק ולא א"ל ולא מידי אמר רב אחא בר יעקב אימסר עלמא בידא דטפשאי דאיבעי ליה למימר כי קבור דליעבד ליה ארון תקברנו לא משמע ליה ונימא מדאיקבור צדיקי מנהגא בעלמא מדקבריה הקב"ה למשה דלא לישתני ממנהגא ת"ש (מלכים א יד, יג) וספדו לו כל ישראל וקברו אותו דלא לישתני ממנהגא (ירמיהו טז, ד) לא יספדו ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהיו דלישתנו ממנהגא איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא למאי נפקא מינה דאמר לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה ואי אמרת משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה מאי ת"ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרת משום כפרה צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב (קהלת ז, כ) אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא ליהוי להו כפרה ת"ש לא יספדו ולא יקברו דלא תיהוי להו כפרה איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין ת"ש (בראשית כג, ב) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא משום יקרא דאברהם משהו לה לשרה שרה גופה ניחא לה כי היכי דמייקר בה אברהם ת"ש וספדו לו כל ישראל וקברו אותו ואי אמרת משום יקרא דחיי הוא הנך בני יקרא נינהו ניחא להו לצדיקיא דמייקרי בהו אינשי ת"ש לא יספדו ולא יקברו לא ניחא לצדיקיא דמייקרי ברשיעייא תא שמע (ירמיהו לד, ה) בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך כן ישרפו לך והוי אדון יספדו דחיי הוא מאי נפקא ליה מיניה הכי קאמר ליה לייקרו ביך ישראל כי היכי דמתייקרי באבהתך

ולא היו מתאבלין . עליהן כדי שתהא בזיונן כפרה להן אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת בכך שאין אנינות אלא בלב בלבד: גמ' משהין אותו . את גמר דינו ואין תולין אותו שחרית שמא יתרשלו בקבורתו ויבא לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה כדי שיקברוהו מיד: אחד קושר ואחד מתיר . כלומר אין שהות בינתים: ת"ל [כי] קבור . מריבויא משמע ליה דאף עץ בעי קבורה: יצא זה . מחובר שמחוסר קציצה אבל נעוץ מיהא הוי: רבי יוסי אומר . אף נעוץ מתמעט מן המשמעות הזה שמחוסר תלישה וקבורה: לאו כלום היא . אין כאן חסרון מעשה: לשני תאומים כו' . אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום: קל לית . איני קל: א"כ . דקלני דמתני' לאו כינוי הוא אלא קל איני כבד אני מיבעי ליה: קיל לי עלמא . (אני) מכנה ואינו רוצה להזכיר כבידות בעצמו: לגופה . לומר שהמגדף בתלייה ומיניה ילפינן לאחריני: ה"ג ת"ל כי קבר תקברנו . מריבויא דריש כל המתים: רמז לקבורה . שאדם חייב לקבור את מתו: דליעביד ליה ארון . אבל קבורת הארץ לא משתמע ליה מיניה ולהכי לא אמר ליה מהאי ופרכינן לימא ליה מרבויא דתקברנו ומשני לא משמע ליה לעכו"ם למהוי דרשה מרבויא: ונימא מדאיקבור צדיקי . אברהם יצחק ויעקב. ומשני מנהג בעלמא הוא שנהגו כן קודם לכן: ונימא ליה מדקבר רחמנא למשה . אלמא דעתו הסכימה: ומשני דילמא כי היכי דלא לישתני משה ממנהגא דעלמא: וספדו לו . באביה בן ירבעם כתיב ואחיה השילוני נתנבא עליו דבר זה לשבח יען כי נמצא בו דבר טוב שביטל פרדסאות שהושיב אביו: ולא יקברו . ברשעים כתיב ומדלייט להו הכי ש"מ קבורה משמיא אסכימו עלה: משום בזיונא הוא . שלא יתבזה לעין כל שיראוהו מת ונרקב ונבקע: או . כי היכי דתיהוי ליה כפרה בהטמנה זו שמורידים ומשפילין אותו בתחתיות: לאו כל כמיניה . דבזיון הוא לקרוביו: הא אמר לא בעינא כפרה . ואי נמי קבריה ליה לא מתכפר: לא יקברו . ואי משום כפרה יקברו ויתכפר להם: ומשני לא ניחא להקב"ה דתיהוי להו כפרה לפי שאף על פתח קברם לא היו חוזרין: א"נ לאפוקי מיורשין . על כרחן שכר הספדנין אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו ואי יקרא דחיי הוא לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן: משהו לה לשרה . עד שבא אברהם מבית עקידת יצחק דמדכתיב ויבא אברהם מכלל דההיא שעתא לא הוה התם: הנך בני יקרא נינהו . בתמיה והלא כל בית ירבעם הנותרים רשעים היו: ולא יקברו . ואי יקרא דחיי הוא והלא הנותרים יש בהן צדיקים: והוי אדון יספדו לך . לצדקיהו נאמר:

תלישה לאו כלום היא . והא דאמרי' בפ' כיסוי הדם (חולין דף פט.) דעפר הנדחת שרי דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה לא דמי דעפר חשיב טפי מחובר מעץ הנעוץ בארץ: קלילי עלמא . יש גורסין קלי משום דאמר בסמוך קלת ואין לחוש בכך דאשכחן נמי בפרק ד' מיתות (לקמן סנהדרין דף סו.) גבי אלהים לא תקלל דאמר ליכתוב לא תקל: קבורה משום בזיונא או משום כפרה . ע"כ איכא כפרה כדאמרי' לקמן (סנהדרין דף מז:) (בפ' ד' מיתות) כפרה מאימת הוי מכי חזו צערא דקיברא פורתא אלא אפי' אי איכא בזיונא וכפרה מיבעי ליה הי עיקר וא"ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר כדתניא בשמעתין (לקמן סנהדרין מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת לא נספד ולא נקבר וי"ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר דאם כן אמאי לא כל כמיניה אלא בזיונא דמשפחתו אבל למת אית לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד: לא תקברוהו לההוא גברא . והא דאמר בריש פ"ט דכתובות (דף פד.) דהמוכר קברו באים בני משפחה וקוברים אותו בע"כ משום פגם משפחה שאני התם דבעי דליקברוה בחד דוכתא: הספידא יקרא דחיי . תימה הא דאמר בפ' הערל (יבמות דף עח.) אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כהלכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו וי"ל דיראים היו לסופדו להראות שמצטערין עליו מפני דוד ועוד דאפי' הוי יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה: