Traité Kilayim - Chapitre 9 - Michna 1

אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִנְגָעִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לְשַׁמֵּשׁ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים. צֶמֶר גְּמַלִּים וְצֶמֶר רְחֵלִים שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה, אִם רֹב מִן הַגְּמַלִּים, מֻתָּר, וְאִם רֹב מִן הָרְחֵלִים, אָסוּר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, אָסוּר. וְכֵן הַפִּשְׁתָּן וְהַקַּנְבּוֹס שֶׁטְּרָפָן זֶה בָזֶה:

אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים. דכתיב (דברים כ״ב:י״א) לא תלבש שעטנז צמר ופשתים. שעטנז כלל צמר ופשתים פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, צמר ופשתים אין מידי אחרינא לא. וצמר הוא צמר רחלים ואילים בלבד דכתיב (מלכים ב ג׳:ד׳) ומישע מלך מואב היה נוקד והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אילים צמר, אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים אבל שאר צמר צריך ליתן שם לווי, צמר גמלים צמר ארנבים צמר עזים:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים. דכתיב (ויקרא י״ג:מ״ז) והבגד כי יהיה בו נגע צרעת בבגד צמר או בגד פשתים:

אין הכהנים לובשים לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. דבבגדי כהנים כתיב שש ובד, והוא פשתן שעולה בד בבד, כלומר קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולים מגרעין אחד. ובאבנט כתיב תכלת וארגמן ותולעת שני. ותכלת, צמר צבוע בדם חלזון. וארגמן, צמר צבוע בצבע אדום ששמו ארגמן והוא לאכ״א בלע״ז. ותולעת שני, הוא צמר צבוע בצבע אדום שקורין כרמז״י:

שטרפן. שערבן:

מותר. לערב עמהן פשתן לפי שצמר רחלים נתבטל ברוב של גמלים:

וכן פשתן וקנבוס. שנתערבו והרוב מן הקנבוס מותר להביא צמר ולערב עמהם:

אלא צמר. כתב הר"ב דכתיב מאה אלף כרים מאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר סתם אלא צמר אילים כן הוא בירושלמי. וכלומר אילים וכרים וצמר מוסב על שניהם. ושניהם מין אחד אלא שאילים זכרים וכרים נקבות ולפיכך לא הוצרך הירושלמי לפרש שניהם. ומ"מ נראה דאסמכתא בעלמא ולאו דרשה גמורה הוא דהא הוצרך לומר צמר לומר ששלחם עם צמרם. ולא תימא גזוזים שלחם לו. ואילו אמר צמר אילים הייתי אומר שהצמר של אילים שלח ולא אילים עם צמרם. ומיהו י"ל דדייק דרשה גמורה מדלא כ' בצמרם דהא איכא למטעי בצמר ולומר שצמר גפן או צמר אחר שלח לו אלא ודאי דליכא למטעי דאין לך צמר סתם אלא של אלו:

ואינו מטמא בנגעים אלא צמר ופשתן. במשנה ג פרק יא דמס' נגעים תנן דבגדים צבועים אינם מטמאי' בנגעי'. והני תרי כללי לא דמיין להדדי כדאי' בירושלמי דכלאים בין לבנים בין צבועים והכי נמי בגדי כהנים לבנים וצבועים:

אין הכהנים לובשים וכו'. כ' הר"ב דבבגדי כהנים וכו'. ור"ל כהנים הדיוטים ולהכי נקט בתר הכי אבנט דאילו בבגדי כ"ג איכא נמי מעיל אפוד וחשן. [*ומ"ש הר"ב בענין תולעת שני עיין מ"ש בריש פרק י"ד דנגעים בס"ד]:

[*אם רוב מן הגמלים מותר. פירש הר"ב שהצמר נתבטל ברוב. וילפינן בפ"ק דחולין דף יא מאחרי רבים להטות דכל האסורים בטלים ברובא דאית' קמן. ובמידי דיבש ביבש. מין במינו אפילו מדרבנן אין צריך יותר. כדתנן במשנה ה ריש פרק ז דחולין. ובתר שמא אזלינן במין במינו. ואפילו אית לחד שם לווי. כדאיתא בפרק בתרא דע"ז]: