Talmud - Houllin 134b חולין קל״ד ב׳

ראשית הגז כו' . כל הנך כולהו לא רמיא איסורא עלייהו אלא ממונא הילכך ספיקן לקולא: ופדיון פטר חמור . כדפרישית מפריש טלה והוא לעצמו: קמה אקמה רמי עליה . מתניתא אחריתי אשכח לר"מ דפטר בקמה של גר ספק נקצרה קודם שנתגייר ספק משנתגייר ורמייה אהא דקתני ספק לקט לקט ושני ליה בלשון בן אגרא אני שונה אותה: בכישר . מקום: אין מביאין . אין צריך ישראל לטרוח ולהביא תרומה מן הגורן לעיר ליד כהן אלא כהן הולך ומביאה: ואם אין שם כהן כו' . אלמא בעי לאפרושה ולאצנועה עד דמשכח כהן ה"נ בעי לאצנועה עד דמשכח עניים: שאני תרומה דטבלה . אוסרת הכל עליו משום טבל לפיכך על כרחו צריך להפריש: למלוג בעגלים . שמולגין אותן ברותחין עם עורן ואוכלין אותן עם העור: אין רשאי להפשיט את הזרוע . אלא נותנו לכהן כמו שהוא בעורו: הראש לא יפשיט את הלחי . כדמרבינן לקמן מקרא יתירא שאף הצמר שבראש כבשים הוא חייב ליתן לו וכ"ש העור: ואם אין שם כהן . לתת לו המתנות: מעלים אותם בדמים . שם את דמי המתנות ואוכל המתנות ונותן דמיהם לכהן הבא ראשון: נתינה כתיבא בהו . ועליו ליתנן לכהן: אלא תעזוב יתירא . דכתיב בלקט למה לי חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב לאו לרבויי שאפילו במקום שאין עניים שעליו להצניעם עד שימצא עניים: חייב בפרט ובעוללות כו' . אע"ג דהפקר פטור מכולם דבכולהו כתיב קצירך כרמך ולא של הפקר ובכולהו תנן כל שהוא אוכל ונשמר פרט לשל הפקר להכי אהני תעזוב יתירא דכתיב בכולהו לאתויי הפקר כי האי גוונא דהדר איהו וזכה ביה. בלקט ופאה כתיב תעזוב יתירא חד בקדושים תהיו וחד בשור או כשב ופרט בכרם היינו לקט. עוללות חד בקדושים תהיו וכרמך לא תעולל וחד במשנה תורה (כד) כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. שכחה חד גבי שכחת אילן וחד גבי שכחת כרם דאמרינן לעיל (חולין דף קלא.) אחריך זו שכחה: שקא דדינרי . דינרי זהב ששלחו ממקום אחר לבני הישיבה: ואיבעית אימא אדם חשוב . כגון ממונה ראש ישיבה יכול לקדם ולזכות שהרי עליו לגדלו ולהעשירו אפילו משלו וכ"ש ממאי דאתי ליה מעלמא: מתני' מן פרק של ארכובה . ארכובה הנמכרת עם הראש: עד כף של יד . עצם רחב של כתף שקורין אשפלדו"ן: והוא של נזיר . וכן זרוע בשלה האמור בנזיר (במדבר ו) כך ניטלת: וכנגדו ברגל שוק . האמור בשלמים (ויקרא ז) נמי הוי שתי עצמות מן הפרק של ארכובה עד בוקא דאטמא דהיינו כל הירך: סובך של רגל . היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי: הפרק של לחי . אצל הצדעים וחותך כלפי מטה עד פיקה של גרגרת עד שיפוי כובע שהוא פקעיתא ופתחה של קנה בית הבליעה דהיינו לחיים התחתונות עם הלשון: גמ' הזרוע . ונתן לכהן הזרוע: כדאמר רבא . בפרק גיד הנשה (לעיל חולין דף צא.) אליבא דרבי יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין: ה' דהלחיים למאי אתא: חלב של הקבה וחלב שבתוך הקבה . חלב הקרום: כהנים נהגו בו עין יפה . שלא ליטלו מן הבעלים. אלמא דמדאורייתא של כהנים הוא דנפקא ליה מה"א יתירא והקבה: דורשי חמורות . מקראות הסתומים: היו אומרים . מנלן דשל ימין מהכא: יד . שנותנין לכהן כנגד ידו של פנחס שעל כך ניתנה לו ברית כהונת עולם וזה שכרו ואיזו יד שעושה מלחמה הוי אומר של ימין: זרוע המוקדשין . של איל נזיר: ת"ל תתנו . תרומה לכהן: זרוע חולין . מתנות כהונה: ובית שחיטה עמה . היינו תופס בעומק הצואר באלכסון יותר מן הפיקה: לעולם עד הפיקה ולא קשיא . ברייתא דקרי לה בית שחיטה ר' חנינא היא דמכשיר שחיטה למעלה מבית הבליעה ומתניתין דלא קרי לה בית שחיטה רבנן היא: ואיבעית אימא . ברייתא נמי רבנן היא והאי עמה דקתני לאו עם הלחי אלא עם הבהמה היה נשאר בית שחיטה והלחי ניטל עם הפיקה:

ראשית הגז והמתנות . תימה למאן דאית ליה לעיל (חולין דף קלב:) דמתנות טבלי ליתני נמי מתנות לחיוב קודם שהורמו ולפטור אחר שהורמו המתנות דהוו שלו כי היכי דתני בבכור בהמה טמאה לחיוב ולפטור: פיקה של גרגרת . היא טבעת הגדולה שעשויה עגולה כפיקה: הזרוע המיומנת . אפילו לרבנן דדרשי פרק גיד הנשה (לעיל חולין דף צו:) הירך דפשיט איסוריה בכוליה ירך הכא מודו דלא שייך למדרש הכי: דורשי חמורות . פירש בערוך בשם רב סעדיה גאון כמין המעשה דבלשון ארמי מהו חמרך מה מעשיך: