Talmud - Houllin 7a חולין ז׳ א׳

מקום הניחו . כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם: להתגדר . להתגדל: מכאן . שראינו שקבל רבי עדות זו ולמד הימנה אע"פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם היו נוהגין בו איסור למדנו שאין מזיחין תלמיד חכם האומר דבר הלכה חידוש לאמר לא שמעת. אין מזיחין אין מבדילין אותו משמועתו לאמר חזור בך: מזניחין . משקצים את דבריו: מזחיחין . לומר גאותך גרמה לך שלא הטית אוזן לשמוע דבר כהלכתו מפי רבך. לישנא אחרינא מגביהין ומסלקין אותו מדבריו: זחוחי . לשון גבוהי הלב שלא דקדק מפי רבו כל צרכו וסמכו על לבם: הוריש וגו' . אלא הניחום למס עובד ויושבים ביניהם: אשתמיטתיה . ליהודה בריה דר"ש בן פזי: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים . וקדשום בקדושת הארץ ולא כבשום עולי בבל לקדשם בשניה ולכך לא כבשום דקסברי הואיל והותרו הותרו דקדושה ראשונה בטלה דכי קדשה יהושע לשעתה קדשה ולא לעתיד לבא כשגלו בימי נבוכדנצר ולא רצו להחזיר קדושתה כדי שיהא מותר לחרוש ולזרוע שם בשביעית שאין נוהגת בחוצה לארץ ויסמכו עליהן עניים ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ובית שאן מהן היתה ואותן שקדשו הן לא בטלו בחורבן שני כדאמרינן ביבמות בהערל (דף פב:) והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושניה יש להם שבטלה ירושה ראשונה ונקראת שניה ירושה אבל ירושה שלישית אין להם שהשניה לא פסקה הלכך בימי רבי נהגו איסור בארץ: עלה בעלמא . דאכילת עראי היא ושריא בארץ: מאגודה אכליה . דמשנאגד אסור לאכול עראי: הנאגד . שדרכו לאוגדו: משיאגד . הוקבע למעשר ונאסר באכילת עראי: לאו אדעתיה . שכח ר' מאיר ולא עשרו ולעולם סבירא ליה דבעי עשורי: ממקום אחר . שמא הוי ליה ירק תלוש בביתו ואמר הרי הוא מעשר על אגודה זו: לתרום שלא מן המוקף . מן המחובר וסמוך לו כגון אין מקיפין שתי חביות (ביצה דף לב:) וכמו מקפת וקורא לה שם (נדה דף עא:) לשון מקריב ומגיען זה לזה. ואסור לחבר להפריש ממה שאין לפניו על מה שלפניו דשמא אותו שהוא סומך עליו אינו בעין שנאבד או נרקב ונמצא שאין אומר כלום ואוכל טבלים: נתן עיניו בצד זה . לקרוא לו שם מעשר על צד שני ואכל מצד שני: חזי מאן גברא רבה אסהיד עליה . ראה כמה אדם גדול העיד עליו דהיינו רבי יהושע הואיל ובא להעיד על זאת יפה כוון ודקדק בדבר אל נכון: גינאי . שם הנהר: רצון קוני . כל הנחלים הולכים אל הים בגזירת המלך: ספק עושה . שמא לא יתנו לך בפדיון: דבמצוה עסיק . דכתיב (שמות יב) ושמרתם את המצות דמתחלת טחינה והרקדה בעיא שימור לשם מצה: דלווה בהדייהו . נתחבר עמם בדרך: טייעא . סוחר ערבי: כך עושין . בתמיה: לבני לויה . לבני חבורה שמניחן והולך: דלמא ה"נ חדא זימנא . אלא מתיירא היה שלא יחזרו המים וישטפו השנים והיה מדבר עליהם שימתין להם הנהר: כמשה ושתין רבוון . שנחלק להן ים סוף:

אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו . תימה דלא משני הכי בפרק במה בהמה (שבת דף נו:) דדרשינן ואת הבמות אשר על פני ירושלים אשר בנה שלמה (אותם בער יאשיהו) כו' אפשר בא אסא כו' אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן אף כו' ואמאי לא משני דמקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו כדמשני הכא ויש לומר דבשלמא הכא גבי נחש הנחושת לפי שנעשה על פי הדבור טעו בו הראשונים והיו סבורים שהיה אסור לבערו אלא התם במה היו טועין שלא לבער אותן הבמות: ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר . וא"ת דתנן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) ספק חשכה מעשרין את הדמאי הא ודאי חשכה לא אמאי כיון דאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר אם כן יהא מותר להפריש בשבת כדמוכח בפרק נוטל (שם דף קמא:) דתנן רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה ופריך בגמרא (שם דף קמב.) והא מתקן הוא ומשני הא מני רבי שמעון בן אלעזר היא דאמר נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולהכי לא חשיב תקון בשבת כשמעלה ויש לומר דשאני מדומע שכבר היה נתקן אבל תחלתו של טבל לא שרי על ידי דאפשר ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר. [וע"ע תוספות גיטין לא. ובמנחות נה. ובבכורות נט. ד"ה במחשבה]: אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך כו' . שמא שר של ים השיב לו כך אי נמי רבי פנחס היה מחשב בלבו שלכך היה מניח מלחלוק לו וכענין זה צריך לפרש בפרק קמא דמסכת ע"ז (דף יז.) גבי רבי אליעזר בן דורדייא דאמר שמים בקשו עלי רחמים: