Talmud - Bekhorot 14b בכורות י״ד ב׳

נפדין תמימים . אותן וולדות שנולדו לפני פדיונן או אין נפדין תמימים: טפל . ולד: עיקר . אם. אלמא נפדין תמימים: וקא דייק הש"ס טעמא . דלא בעי מום משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר דמכח בעל מום אתו הא לא אתו מכח בעל מום אלא לדידהו מקדיש להו לדמיהן לא נפקי לחולין בלא מום דקדוש קדושת הגוף: זכר . איל: הקדיש זכר לדמיו . שימכרנו ויביא בדמיו עולה הוא עצמו קדוש קדושת הגוף ויקרב עולה. להכי נקט זכר דחזי לעולה משום דרובא דמייתו קרבן עולה מייתו: רבי אלעזר מתני . השוחט בחוץ חייב. לאו כרת קאמר אלא מלקות: ומוקי . להאי חוץ כגון ששחטו בבמת יחיד בשעת היתר הבמות: במת יחיד . שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו כגון במת מנוח וגדעון ושמואל: במה גדולה . נוב וגבעון שהן של צבור: הואיל וקדוש בעל מום . להיות אסור בגיזה ועבודה: ואימא אם אינו ענין כו' . ולעולם בבמה גדולה: לא יבקר . לא יבדוק בין תם לבעל מום דאיזה שיהא עשירי יהא קדוש: גמר העברה העברה מבכור . מה בכור בעל מום לא קרב אף מעשר בעל מום לא כי אתא קרא לבמת יחיד: ולא ימיר אותו טוב ברע . דהיינו בעל מום אם המר ימיר יהיה קדש אפילו בעל מום: ולדות . בעלי מומין שנולדו מקדשים תמימים: פסקה תנא דבי ר' ישמעאל . מקרא אחרינא ולא איצטריך האי להכי: רק קדשיך וגו' אלו התמורות . דאתא לאשמועינן שיקרבו למזבח דאי לעיקר הקדש אתא למה לי למכתב שיעלם לירושלים הא שמעינן קראי טובא השמר לך פן תעלה עולותיך וגו': הוולדות . של קדשים: אף הני בעל מום לא . הלכך כי אתא לא תזבח לבמת יחיד אתא: השתא רע בטוב אמרת לא . שלא יביא בהמת חולין תמימים אצל בהמת קודש בעל מום ויאמר זו תמורת זו: אלא . להכי כתיב טוב ברע: טוב מעיקרו . שנתפס בקדושה כשהוא תמים עושה תמורה אע"פ שהומם כדכתיב או רע בטוב דמשמע רע של קודש בטוב של חולין דרע של קודש עושה תמורה: זו דברי רבי שמעון . דאמר בפרק בתרא דתמורה (דף לב.) קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה: דתנן ר' שמעון אומר כו' . ומדאמר רבי שמעון קדשי בדק הבית לא היו מכלל דקרא בקדשי מזבח כתיב והכא מודה בבעל מום מעיקרא דנפדה אע"ג דקדשי מזבח וממאי דתנא דמתני' סבירא ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה שצריכין שיהו חיין בשעת פדייה כדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן ואח"כ והעריך אותה מדקתני סיפא גבי קדם הקדשן את מומן דאגב שקידשן למזבח מקדישין תמימים: אבל חכמים . לאו הנך רבנן דפליגי עליה דר' שמעון במס' תמורה דהתם אמרינן לדברי הכל בעל מום מעיקרו לא היה בכלל העמדה והערכה אלא תנא דבי לוי הוא: אפי' חיה . דאינה ראויה למזבח: הכי נמי דאם מתו יפדו . דבבעל מום מעיקרא מודו:

הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף . להכי נקט זכר דקרב הוא עצמו עולה ואי הוה נקט בהמה סתם הוי אמינא דנקבה קדוש קדושת הגוף וקרב שלמים ושמעינן ליה לר' יהושע במסכת שקלים (דף ו.) ומייתי לה בתמורה פרק אלו קדשים (דף כ.) במקדיש נכסיו זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהם עולות ומיהו נראה לר' אליעזר נמי דאמר התם זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי שלמים ודמיהם יפלו לשאר נכסים לבדק הבית לפי מה שהיה רבא ר"ל מתחלה התם בההוא פירקין המקדיש זכר אין קדוש קדושת הגוף לא קשה ליה מידי ממתני' דשקלים דיש לחלק בין מקדיש נכסיו סתם לפירש בהדיא לדמיו: גמר העברה . מצי למימר תחת תחת מקדשים ולפי שהמעשר ובכור שוין בכמה עניינים נקטיה: הקישן הכתוב לנדרים . אינו מן (כן) הברייתא בתמורה פרק אלו קדשים (דף יז:) ורבא מפרש כן בפני עצמו ולקמן (בכורות דף טו:) בשמעתין יש ברייתא אחרת דמפקא תמורת וולדות מזכר ונקבה ופליגא אתנא דבי רבי ישמעאל דהכא כדמפרש בתמורה (דף יז:) וכן פי' לקמן בקונטרס וההוא תנא נמי נפקא שפיר . שהקישה תמורות וולדות לגוף הקרבן דבגוף הקרבן איירי אם זכר ואם נקבה אלא דמיתורא דרשינן נמי תמורות וולדות ומהשתא לא צריכא להקישא דלעיל דמקיש תמורתו לו: טוב ברע מיבעיא . הך סוגיא דפ"ק דתמורה (דף ט.) ורבא סבר אין מזהירין (עונשין) מן הדין ודריש התם בע"א ואביי לא חשיב ליה דינא דמי גרעי ונקט הכא דרשא דאביי לפי שפשוט לו יותר וכהאי גוונא איכא בסנהדרין (דף לד:) גבי אין רואין את הנגעים אלא ביום ומייתי עלה דרשה דאביי דביום ולא בלילה ושביק דרשא דרבא דמפיק ליה מלי ולא לאורי ואין לתמוה מהא דאלו נשרפין (סנהדרין עו.) איכא איפכא גבי בתו מאנוסתו דאמר ק"ו בת בתו ענש על בתו לא כל שכן וחשיב ליה (לו) אביי גלוי מילתא טפי מרבא (ולא) גמרינן מהדדי דגבי אחותו איצטריך קרא לכולי עלמא לבת אביו ובת אמו משום דאין מזהירין מן הדין ולא חשיבא ליה גלויי מילתא בעלמא היינו משום דפשטיה דקרא משמע שבא למעט דכתיב בת אביו או בת אמו: טוב ברע מיבעיא . ואם תאמר דלמא איצטריך משום סיפא דקרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש וי"ל דהוה מצי למיכתב בסיפיה ואם המר ימיר טוב ברע או רע בטוב: ומודה ר"ש בבעל מום מעיקרו . למאי דאמרינן בסמוך דרב סבר כר"ל [דאמר התם] לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ניחא דמודה לרבנן אבל למאי דמסקינן דסבר כר' יוחנן דלרבנן אחד זה ואחד זה היו בכלל העמדה והערכה אם כן מודה למאן ויש לפרש דנקט הכי דלא תיסק אדעתא טעמא דמתניתין משום דאין פודין לאכילה לכלבים ולא משום העמדה והערכה דלא בעינן בקדשי מזבח העמדה והערכה ולכך ברישא דקדם מומן יפדו והשתא קמ"ל דטעמא דמתני' משום העמדה והערכה וכדדייקינן בסמוך מדלא קתני ואם נעשו טריפה וברישא דקדם מומן מודה רבי שמעון דלא בעי העמדה והערכה והשתא דנקט מודה רבי שמעון משום דאיכא למיטעי דפליג אמתני' כדפרישית איצטריך למימר דשפיר מודה בה והא דנקט רבי שמעון משום דלדידיה פשיטא ליה טפי דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מדקאמר קדשי בדק הבית לא היו ע"כ כי כתיבא העמדה והערכה בקדשי מזבח כתיבא אבל לרבנן לא פשיטא ליה כולי האי דמצי למימר לא היו כמו שאומר ריש לקיש: אותה למעוטי בעל מום מעיקרו . כל קדשי בדק הבית לרבי שמעון ממעטינן מקרא אחרינא בסוף תמורה (דף לג.):