Traité Mikva'ot - Chapitre 1 - Michna 1

שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְוָאוֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, וְזוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ. מֵי גְבָאִים, שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר:

שש מעלות במקואות. מקומות של כינוס מים יש בהן שש מעלות, כל אחת מהן גדולה מחברתה:

מי גבים. חפירה שבקרקע המכונסין בה מים שאינן שאובין והן פחות מארבעים סאה שהוא שיעור מקוה:

גבים. לשון מים מגבא (ישעיה ל׳):

שתה טמא ושתה טהור טמא. אם שתה מאותן המים טמא תחלה ואח״כ שתה מהן הטהור, נטמא הטהור. לפי שנפלה טפה מפיו של טמא לתוך הגבא, ושמא שתה אותה הטהור ונטמא, דהשותה משקין טמאים פוסל את התרומה. והוא משמונה עשו. דבר שגזרו בו ביום כדאיתא פרק קמא דשבת. ואע״ג דאינו פוסל את התרומה אלא אם כן שתה רביעית, מכל מקום כשבאה הטפה הטמאה בפיו, טימאה כל המשקין שבפיו. ואותה טפה לא סלקא לה השקה בגבא, דמיירי כשאין בו ארבעים סאה כדקתני בסיפא. וע״י נגיעת הטמא אין מי הגבא מיטמאים עד שיתלשו. והכי איתא בתוספתא:

מילא בכלי טהור. מן המים שבגבא לאחר ששתה בו הטמא. דחיישינן לאותה טפה כדפרישית, נטמא הכלי, שהכלים מיטמאין בנגיעת משקין טמאין:

אם הדיח. את הככר, טמא, ואם לאו טהור, מפני שאין מי גבאין עלולים לקבל טומאה עד שיתלשו, הלכך אם לא הדיח טהור, ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה, שנתבטלה הטפה במים הטהורים. אבל כשהדיח, הוחשבו והוכשרו מים שבידיו לקבל טומאה מן הטפה ולא נתבטלה בהן אלא אדרבה נטמאו וטימאו את הככר:

מי גבאים. פירש הר"ב מים שאינן שאובין. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ובחבורו פט"ו מהט"א כתב אף שאובין. וממשנה ד למד כן כמ"ש שם בס"ד. ומ"ש והן פחות ממ' סאה כו'. עיין מ"ש עוד בסוף המשנה. [*ומ"ש הר"ב גבים לשון מים מגבא. וכ"כ הר"ש. ויפה פירשו דלא כמ"ש בספ"ו דפרה]:

ושתה טהור טמא. פי' הר"ב לפי שנפלה טפה מפיו של טמא. בספר האגודה כתוב טפת רוק אבל ל' הראב"ד [שם] חזרו המים שנגעו בפיו כו'. וכן נראה מלשון הר"ב והר"ש במ"ו. ומה שכתב הר"ב ואע"ג דאינו פוסל את התרומה אא"כ שתה רביעית. כדתנן במ"ה פ"ד דמעילה. ומ"ש הר"ב טמאה כל המשקין שבפיו. וסתם שתייה היא רביעית. ומ"ש הר"ב וע"י נגיעת הטמא כו'. כלומר דלא תקשה דתיפוק לי דטמא עצמו נגע במים שבגבא כששתה. וכן נמי הטפה עצמה שנפלה בגבא. ומ"ש הר"ב והכי איתא בתוספתא. וכ"כ הר"ש. דאע"ג דממתני' ד איכא למשמע הכי. מכל מקום בתוס' מפורש אמרו אין מי גבא [מיטמאין] כו':

ומילא בכלי טהור טמא. פירש הר"ב [*לאחר כו'] דחיישינן לאותה טפה כדפרישית נטמא הכלי כו'. כלומר מהטיפה עצמה נטמא. דלמשקין אין שיעור לטמא כמ"ש כבר במ"א דפ"ב דטהרות [ד"ה חזר]. ואין צורך למה שכתב הר"ש דחיישינן לאותה טפה כדפרישית ונטמאו כל המים שבכלי והכלי עצמו נטמא. ע"כ. ועיין עוד מזה לקמן:

אם הדיח טמא ואם לא הדיח טהור. כתב הר"ב ואפילו כשהגביה הככר לא הוחשבו מים שבו לקבל טומאה מן הטפה שנתבטלה הטפה במים הטהורים (וכו') אבל כשהדיח הוחשבו והוכשרו מים שבידיו כו'. וכ"כ הר"ש. ונראין דבריהם כדברי הראב"ד בפט"ו מהט"א שמפרש שמתבטלה במים שבמחובר חא"כ חשבו בתלוש. לפיכך אם הדיח בהן ידו או הככר שנפל. הרי הם הוכשרו לטומאה כלומ' נחשבו כתלוש ונטמאו משתיית הטמא וטמאו את הככר שהרי המחוברים עצמן חזרו להיות כתלושין לקבל טומאה. שהרי נחשבו לתלוש. ולפיכך נעורה הטמא לטמא את הככר. ואם לא הדיח טהור שהרי [משבטלו] ברוב לא נחשבו ע"כ. וכלומר שאע"פ שחזרו להיות תלושין כשהן על הככר. מ"מ הואיל וכבר נתבטלה הטפה במחוברים הרי היא עומדת בביטולה עד שיתחשבו המים. וכשלא הדיח לא נתחשבו והטפה בביטולה. ומה שאין כן בשתייה ובמילוי כלי. דפשיטא שמתחשבין. ומ"מ קשיא לי דמדבריהם משמע שצריך שיקבלו המים טומאה מהטפה כדי שיחזרו ויטמאו לככר. דתיפוק לי משום טפה עצמה הואיל וניערה מביטולה וכדפי' לעיל שאין למשקים שיעור לטמא. וזה לשון מהר"ם אם הדיח טמא. אם הדיח ידיו במים דגלי בדעתיה דניחא ליה במים שעליו. אז לא בטלה הטפה הטמאה במים הטהורים שעל ידיו. וטמאתן וטמאה נמי הככר. ואם לא הדיח. דלא ניחא ליה במים שעליו. בטלה טפה הטמאה ברוב עכ"ל. ודע שהראב"ד [שם] התנה לומר דהא דאין מי גבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. שהוא דוקא שיש בהם רביעית כדי להטביל בהן מחטין וצנורות: