Traité Mikva'ot - Chapitre 1 - Michna 3

נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְשָׁתָה טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וּמִלֵּא בִכְלִי טָהוֹר, טָמֵא. נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה, אִם הֵדִיחַ, טָמֵא. וְאִם לֹא הֵדִיחַ, טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ, טָמֵא:

נפלו מים טמאים. הכא אשמעינן שמי גבאים הללו מקבלין טומאה על יד משקין טמאין שנפלו בהן:

רבי שמעון אומר בין שהדיח בין שלא הדיח. אכולהו קאי ר׳ שמעון, בין אטומאה שבאה מחמת אדם, בין מחמת כלי, בין מחמת משקין, בכולהו סבירא ליה בין הדיח בין שלא הדיח טמא הככר. וטעמא דרבי שמעון, שאני אומר שטיפת המים טמאים שנפלו מפי הטמא או מן הכלי או מן המשקין טמאין, לבסוף כשנפלו כל המים נשתיירה הטיפה ההיא על הככר וטמאתו. ואין הלכה כרבי שמעון:

[*רש"א בין כו'. כתב הר"ב שטפת מים טמאים [וכו']. וכן הוא בפי' הרמב"ם בשם התוספתא. ומ"ש שם לסוף שטפת כו' בנא"י נמחק לסוף. וכן ראיתי בתוספתא דליתא. וקשיא לי תיבת טמאים שהל"ל טמאה. וגם ק"ל הלשון דאח"כ שכתב לבסוף כשנפלו. ובזה נ"ל שצ"ל כשנשטפו]: