Traité Mikva'ot - Chapitre 5 - Michna 5

הַזּוֹחֲלִין, כְּמַעְיָן. וְהַנּוֹטְפִים, כְּמִקְוֶה. הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁרַבּוּ עַל הַנּוֹטְפִים, שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים. וְנוֹטְפִים שֶׁעֲשָׂאָן זוֹחֲלִין, סוֹמֵךְ אֲפִלּוּ מַקֵּל, אֲפִלּוּ קָנֶה, אֲפִלּוּ זָב וְזָבָה, יוֹרֵד וְטוֹבֵל, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טֻמְאָה, אֵין מַזְחִילִין בּוֹ:

הזוחלין. כגון נהרות שהן זוחלין, הרי הן כמעין ומטהרין בזוחלין ובכל שהן:

והנוטפים. כגון מי גשמים:

כמקוה. לטהר בארבעים סאה ובאשבורן:

שהם כשרים. כזוחלין. הואיל ונוטפין מועטים. ואפילו במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אלא אם כן נוטפין משלימים להם:

ונוטפין שעשאן זוחלין. כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין:

סומך אפילו מקל. או קנה, או זב או זבה סומכין ביד או ברגל, וסותמין מקום יציאת המים עד שיעמדו המים במקום אחד ונעשים אשבורן, ויורד הטמא וטובל:

כל דבר שהוא מקבל טומאה. לא מיבעיא זב וזבה שהן טמאין, שאינן יכולים לסתום מקום יציאת המים בידיהם או ברגליהם כדי להעמיד המים ולעשותן אשבורן, אלא אפילו טהור גמור, הואיל והוא מקבל טומאה:

אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כדי שיעשה אשבורן ויוכל לטבול בו. וטעמא דרבי יוסי, דאמר קרא מקוה מים יהיה טהור, הוייתן תהא על ידי טהרה. והלכה כרבי יוסי:

והנוטפין. פי' הר"ב כגון מי גשמים. וכן פי' הר"ש. ובדבור אפי' זב כו' אכתוב פי' הרמב"ם:

על הזוחלין שרבו על הנוטפים שהם כשרים. והכי תנן לה בעדיות פ"ז מ"ג. ושנינו שם מעשה וכו' ופי' הר"ב שהן כשרים כזוחלים. הואיל ונוטפין מועטין ואפילו במקום שאין כדי טבילה וכו'. וכ"פ הר"ש. וכלומר דהא דמעין מטהר בכל שהוא. שיעור כדי טבילה מיהו בעינן. וכמ"ש כבר בפ"ק מ"ז. ולאו למימרא שאין להן דין זוחלין אלא לענין שמטהרין בכל שהוא. ושצריכין מיהת שיהיו באשבורן. שהרי כבר פי' הר"ב בעדיות דמטהרין בזוחלין ובכל שהן. וכן לשון הר"ש בכאן. שהן כשרין כלומר בזחילה הואיל ונוטפין מועטין. ואיצטריך לאשמועינן אפי' במקום שאין כדי טבילה כו'. וכלומר דאי לגופיה שמטהר בזחילה. כבר תנא לה בפ"ק מ"ז דמעין שמימיו מעוטין ורבו עליו מים שאובין שוה למקוה. מוכח ודאי דכשמים שאובין מעוטים שוה למעין בכל דבר. וכ"ש בנוטפין המעוטין:

ונוטפין שעשאן זוחלין. פירש הר"ב כגון מקוה שפרץ על שפתו כו'. וכ"פ הר"ש. וקשיא לי לישנא דעשאן. וגם מה שפי' לקמן אין מזחילין בו. כלומר אין מעמידין בו מקום הזחילה כו' לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא"ש הקשה כך. וכתב עוד. דטעמא דר"י לא מסתבר כלל. כיון דהמקוה כשר ומונע מפסולו ע"י דבר טמא. ועוד דשנינו בפ"ג בור שמלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו. לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב כו'. ומשמע דלאחר שיתחשב שלא נשאר בבור שלשה לוגים. אע"פ שהאמה עדיין נכנסת לו ויוצאה ממנו. כשר. [*ועוד הקשה מסוף מתני' דלקמן ושם כתבתי בזה]. ונראה לי לפרש נוטפים שעשאן זוחלים. כלומר נוטפים שנקוו למקום א' והזחילן להוליכן לתוך גומא אחת לעשות מקוה. סומך אפילו מקל ואפילו קנה [*והן פשוטי כלי עץ. והא דקתני ואפילו. משום דתנן בפ"ו דפרה [מ"ד] נתן ידו כו' עלי קנים] כו'. [*וקאמר לא מיבעיא עלי קנים ועלי אגוזים. דאינם ראוים לקבל טומאה כלל. אלא] אפי' [*מקל וקנה שאם] עשה להם בית קבול [*מקבלים טומאה. מזחילין בו]. ואפילו זב וזבה סומכים המקל והקנה. לא פוסלתן. אלא היכא דנתן ידו או רגלו והמים עוברים דרך גופו כההיא דפ"ו דפרה. אבל אם הוא סומך המקל והקנה שהמים עוברים דרך עליהן אין בכך כלום. מידי דהוי אעלי קנים ועלי אגוזים שהוא סומך שם. והמים עוברים עליהן. ור' יוסי קאמר לא מיבעיא זב וזבה. אלא אפי' טהור. כיון דבר קבולי טומאה הוא. לא יסמוך במקל. וההוא דעלי קנים ועלי אגוזים. מיירי שנתנו [האדם העלים] שם טרם באו המים. ולא היו בידו כשעברו המים. ע"כ. [*ובדבור דלקמן תמצא פי' הרמב"ם זלה"ה וששבחהו הרא"ש זלה"ה]:

אפי' זב וזבה יורד וטובל. והר"ב העתיק ויורד [הטמא] וטובל. וכ"כ הר"ש. אבל הרמב"ם העתיק יורד וטובל. ומפרש למשנתינו בענין אחר. שמפרש דנוטפין הן טפין טפין הנוטפין ממעין היורד מן ההר. אע"פ שאותן טפות יורדין במרוצה תיכף זו אחר זו. כיון שאינו זוחל אלא יורדין בהפסק יש להם דין מקוה וכו'. והעיד רבי צדוק כו'. ואח"כ אמר שאם יוכל להתחבל שיהיה משיב הנוטפים זוחלים. הנה זה מותר. ואופני התחבולה כשישי' בה במקום אשר יטפו אלה הטפות קנה או מקל להזיל עליהם אלה הטפות וישובו זוחלין. ויהיו המים המקובצים כמי המעין. ובתנאי שיהיו הנוזלים נשארים על [גב] אלה הקנים [או] המקל [פי' בלי הפסק] ואומרו אפי' זבה. אין כוונתו שהזבה תצטרך ביאת מים חיים. ואמנם כוונתו הוא שהיא טבילה שלמה וזכר הזבה מפני הזב. וכבר התבאר בראש מגילה. שהזבה לא תצטרך מים חיים. אלא מי מקוה יספיקו אליה. ואולם השמיענו ר' [יהודה שלא] לכוונת טומאה וטהרה לבד נשים [אלה המים כשרים]. אלא אפי' לענין איסור. לפי שהזבה אשר היא ערוה [עד] שתטהר. תטבול בו ותהיה מותרת לבעלה. וכבר ידעת אתה שהמקל מקבל טומאה מדרבנן. לפי שהוא מפשוטי כלי עץ. וחלק ר"י וכו' ע"כ. וכתב [*הרא"ש] שהוא פי' נאה ומקובל [*אבל מ"מ בדין פשוטי כלי עץ לא ס"ל הרא"ש כוותיה. אלא דאף מדרבנן אינן מקבלים טומאה. ומש"ה הכשיר בפירושו לעיל בדרבי יהודה כל עוד שלא נעשה בית קבול. וכ"כ הטור סי' ר"א בהדיא להמשיך ע"י דף להשימו שם בטרם יבואו המים. בפיסקא המתחלת הבא להמשיך כו'] ועיין מ"ש בסוף פירקין:

רבי יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומאה. כ' הר"ב וטעמא דרבי יוסי דאמר קרא מקוה מים כו'. והך טעמא פירשו הר"ב ג"כ במ"ד פ"ו דפרה אדתנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו המים לחבית פסולים. וכתב הר"ש דיתכן דאפי' רבי יהודה דפליג הכא. מודה התם. דהכא המקוה עשוי ושלם. ע"כ [*ולהרא"ש] כבר נתבאר דודאי דלא פליג התם. עיין [מ"ש] במ"ח פרק דלקמן [ד"ה מביא]: