Traité Soucca - Chapitre 5 - Michna 7 סוכה פרק ה׳ משנה ז׳

באמורי הרגלים. במה שאמור ברגלים, כלומר בקרבנות האמורים ברגל היו כל המשמרות שוות, כגון חזה ושוק של שלמי חגיגה של כל יחיד ויחיד, ועולות של עולת ראיה ושל מוספי צבור ושל שעירי חטאות:

ובחלוק להם הפנים. כשאירע שבת ברגל. שבשבת מסלקין אותו ומסדרין אחר כדכתיב (ויקרא כ״ד) ביום השבת יערכנו:

ובעצרת. כשאירע בשבת, ויש בו חילוק חמץ של שתי הלחם וחלוק לחם הפנים שהיא מצה, אומרים לו לכל אחד כשנותנים לו חלקו בלחם הפנים הילך מצה, וכשנותנים לו חלקו בשתי הלחם אומרים לו הילך חמץ. לפי שאין חולקים קרבן כנגד קרבן, אלא מכל קרבן כל אחד נוטל חלקו, כדנפקא לן מלכל בני אהרן תהיה איש כאחיו (שם ז׳), לפיכך מודיעין אותו שנותנים לו חלקו בין בחמץ בין במצה:

משמר שזמנו קבוע. לשמש בשבת זו שחל הרגל להיות בתוכה:

מקריב תמידין. שהרי אינן בשביל הרגל:

נדרים ונדבות. שנדרו ונדבו כל השנה והביאום ברגל:

וכל קרבנות צבור. לאתויי פר העלם דבר של צבור ושעירי עבודת כוכבים ששגגו ב״ד וטעו בהוראה ועשו רוב הקהל על פיהם. ואם אירע כן ברגל, משמר שזמנו קבוע מקריבין אותו:

מקריב את הכל. לאתויי קיץ המזבח, כשהוא בטל שכלתה הקרבת התמיד ואין מביאין שם נדר או נדבה, לוקחין ממעות המותרות משיירי הלשכה וקונין מהן קרבנות עולות ומקריבין אותן, והן נדבת צבור. ואף אלו אם קרבו ברגל משמר שזמנו קבוע מקריב אותן:

בין מלפניה בין מלאחריה. אם חל יו״ט לאחר השבת אע״ג דלא הוה ליה שבת בתוך החג, אפ״ה הואיל וצריכין להקדים ביאתן מע״ש בשביל יו״ט שהרי בשבת לא יוכלו לבוא, חולקים בלחם הפנים. וכן אם חל שמיני לפניה בערב שבת, אע״פ שאין השבת בתוך החג, חולקים, הואיל ולא יוכלו ללכת:

בשלשה פרקים. בשלשה רגלים. רש"י:

היו כל המשמרות שוות. גמ' שנאמר (דברים י״ח:ו׳) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת יכול אף בשאר ימות השנה ת"ל מאחד שעריך. לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת. וע"כ קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים רש"י. ועי' לקמן:

באמורי הרגלים. כתב הר"ב כגון חזה ושוק כו' והוא הדין לעבודתן. וכ"כ הרמב"ם מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה. והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר:

ובחלוק לחם הפנים. שנאמר (שם) חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה ולקרבנות לא אצטריך דכיון דכולם שוות בעבודה נפקא לן דשוות באכילה מדכתיב (ויקרא ז׳:ט׳) לכהן המקריב אותה לו תהיה. אלא ללחם הפנים שאין בו עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה דאי משום הקטרת בזיכים. להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם. וכתבו התוס' דחלוק הוא דמרבינן אבל סלוקו וסדורו והקטרת הבזיכים למשמר הקבוע [*והכי תניא בתוספתא וטעמא] מדמרבינן ליה מיאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה:

הילך מצה הילך חמץ. מצה [ואח"כ חמץ] דתדיר [ושאינו תדיר] תדיר קודם. [כדתנן בריש פ"י דזבחים]. גמרא:

מקריב תמידין כו'. דחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל אפקינהו רחמנא מושרת ככל אחיו שנאמר (דברים י״ח:ח׳) לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך. ובכלל זה נדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש וה"ה במשמר המשמש בשבוע שחל בו הרגל. גמרא:

ושאר קרבנות צבור. [כתב הר"ב] לאתויי פר העלם כו'. גמרא. וכתבו התוספות בד"ה ובחלוק וכו'. ומוסף שבת לא מפרש מתני' מידי. ושיירא. והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם כו' הוי מצי [למימר] לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי. דיאכלו משמע מידי דאכילה [כו'] שכבר נעשית עבודתו כדלעיל:

מלפניה. כתב הר"ב אם חל שמיני כו' וכן לשון רש"י. וה"ה ז' דפסח וראשון דשבועות ושני דראש השנה אלא משום דמכילתין בחג. נקט לשמיני דחג ולשון הרמב"ם כשיחול יום טוב האחרון וכן לשון הר"ב לקמן. וטעם שכתב הר"ב מפני קדימתן ואיחורן. בגמ'. והוסיף הרמב"ם לבאר שיש תועלת למקדש. שעל ידי חלוק להם הלחם חלק כחלק יבואו למקדש ואם יתאחר אחד מבעלי המשמר ימצא אחר שיבא במקומו. כך פירש דבריו הכסף משנה בפרק ד' מהלכות תמידין ויש הוכחה לדברי הרמב"ם מדאמרינן בגמרא תיקנו רבנן מילתא. וכל תקנה מפני התועלת היא: