Traité Soucca - Chapitre 3 - Michna 14

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכַח וְהוֹצִיא אֶת הַלּוּלָב לִרְשׁוּת הָרַבִּים, פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיאוֹ בִרְשׁוּת:

פטור מפני שהוציאו ברשות. וכגון שלא יצא ידי חובת נטילה בשעה שהוציאו. אבל יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו חייב, דלא טריד מהשתא במצוה לעשותה. והיכי משכחת דלא יצא י״ח נטילה קודם שהוציאו דהא מדאגבהיה נפק ביה, משכחת ליה כגון שהפכו, שכל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן שנאמר (שמות כ״ו:ט״ו) עצי שטים עומדים, שעומדים דרך גדילתן. אי נמי שהוציאן בכלי דלקיחה על ידי דבר אחר דרך בזיון לאו שמה לקיחה. והלכה כרבי יוסי:

מפני שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתניתין דוקא בזמן שבית המקדש קיים. הר"ן. ועיין מ"ש בס"ד בריש מסכת שבת בדבור פשט העני וכו'. ומ"ש הר"ב דמשכחת דלא נפיק י"ח כגון שהפכו כו'. בגמרא. וכתבו התוספות דסוגיא דהכא ס"ל דמצות אין צריכות כונה מדאיצטריך לשנויי הכי דהא במוציא לר"ה אין שייך מתכוין לצאת [כל כמה דלא בירך]. ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד. עכ"ד. וכן כתב הר"ן ותימא על הר"ב שפסק בריש פרק ב' דברכות דקיי"ל כמ"ד מצות צריכות כונה. וכן עולה פירושו במשנה ז' פרק ג' דר"ה וכמו כן הרמב"ם מפרש באלו המקומות. וכן פסק. בהן בחיבורו דמצות צריכות כונה [מלבד באכל מצה בלא כונה דפסק שיצא מהטעם שכתב הר"ן בפרק ג' דר"ה משום דנהנה] ובמתניתין דהכא מפרש להני שנויי וצ"ע. אבל בפרק ב' מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא כו' כדי לצאת בו כלומר שעדיין לא יצא. ולא התנה באופני ההוצאה. ש"מ משום דלמאי דקיי"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ומ"ש הר"ב א"נ שהוציאן בכלי. כתב הר"ן. לא תקשה לך אמאי אינו חייב על הכלי. דבטל הוא לגבי הלולב וכדתנן במשנה ה' פ"י דשבת: