Traité Soucca - Chapitre 5 - Michna 8 סוכה פרק ה׳ משנה ח׳

חל להיות יום אחד להפסיק בינתיים. כגון שחל יו״ט ראשון בשני בשבת, שהיו יכולים לבוא באחד בשבת והן קדמו ובאו מערב שבת. או שחל יו״ט האחרון בה׳ בשבת, שהיו יכולין לילך בערב שבת ונתעכבו שם בשבת. כל המשמרות שנתעכבו שם אין נוטלין אלא שני חלות:

ומשמר שזמנו קבוע נוטל י׳ וחולקין אותן בין משמר הנכנס ובין משמר היוצא כדרך כל שבתות השנה:

הנכנס נוטל שש כו׳ שהמשמרות מתחלפות בשבת, זו עובדת שחרית וזו עובדת ערבית:

הנכנס נוטל שבע. נוטלים שתי חלות יתירות בשכר הגפת דלתות שהם נועלים הדלתות שפתחו המשמר היוצא בשחר. ואין הלכה כר׳ יהודה:

הנכנסים חולקים. ביניהן לחם המגיע לחלקם בצפון. כדי שייראה לכל שהן נכנסין, שהצפון עיקר, שהיא קבועה לשחיטת קדשי קדשים:

והיוצאים חולקים בדרום. כדי שייראה שהם יוצאים והולכים להם, לפיכך שינו מקומן אצל רוח שאינו עיקר:

בילגה. שם המשמרה:

לעולם חולקת בדרום. ואפילו כשהיא נכנסת, קנסא הוא שקנסוה:

וטבעתה קבועה. עשרים וארבע טבעות היו בעזרה במקום המטבחיים, לעשרים וארבע משמרות כהונה, וטבעות של כל המשמרות פתוחות צד אחד והופכה למעלה ומכניס צואר הבהמה לתוכה וחוזר והופך פתחה למטה לתוך הרצפה. וטבעת של בלגה קבועה ואינה נהפכת, וצריכה להשתמש בשל אחרים, וגנאי הוא לה:

וחלונה סתומה. חלונות היו בלשכת החליפות ששם גונזין את סכיניהם. וחלון של משמרת בלגה היתה סתומה, דקנסוה רבנן משום מעשה שהיה, שאשה אחת ממשמרת בלגה ומרים בת בלגה שמה נשתמדה ונשאת לסרדיוט אחד ממלכי יונים, וכשנכנסו יונים להיכל הלכה וטפחה בסנדל ע״ג המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס, פירוש זאב זאב בל׳ יוני. עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואין אתה עומד להן בשעת דוחקן. וכששמעו חכמים בדבר זה קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה של כל המשמרת כולה, כי אמרו אם לא ששמעה מאביה שהיה מבזה את העבודה לא אמרה כן. ובשביל אביה קנסו כל המשפחה, דאוי לרשע ואוי לשכנו, טוב לצדיק וטוב לשכנו:

והמתעכב נוטל שתים. פירש הר"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ"כ רש"י. ויש להקשות דה"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י"ט ביום שני. שבת שקודם י"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים:

הנכנס נוטל שבע. כתב הר"ב בשכר הגפת דלתות. ואע"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה:

חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ"ד:

וטבעתה קבועה. פירוש הר"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף  מעשר שני ופרק ד' דתמיד:

סליק מסכת סוכה