Traité Zevahim - Chapitre 14 - Michna 3 זבחים פרק י״ד משנה ג׳

הזב והזבה. שהקריבו בחוץ, בתוך ימי ספרן:

והיולדת. שהקריבה בתוך מלאת:

פטורין. שאין מתקבלין לא לחובה ולא לנדבה:

ואשמם. בגמרא פריך, זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו. ומשני, תני מצורע בהדייהו, שהמצורע מביא אשם:

עולותיהן ושלמיהן. בגמרא פריך, הני בני שלמים נינהו. ומשני, תני נזיר בהדייהו, שנזיר מביא שלמים:

בחוץ חייבין. שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן לאחר שהקריבו חטאתם והמצורע את אשמו:

מבשר חטאת מבשר אשם כו׳. דכל הני נאכלים לכהנים ואינן קרבים לגבי מזבח, ורחמנא אמר (ויקרא י״ז:ח׳) אשר יעלה עולה או זבח, מה עולה שהיא קרבה על גבי מזבח, אף כל שהוא קרב על גבי מזבח:

מבשר קדשי קדשים. כבשי עצרת שהם שלמי צבור ויש להם תורת קדשי קדשים:

היוצק. השמן על המנחה:

הבולל. הפותת. הבולל המנחה בשמן. ופותתה פתים:

המניף. המגיש. שמניף את המנחה שטעונה תנופה. ומגישה בחוץ. המנחה שהיא טעונה הגשה בפנים בקרן דרומית מערבית כדכתיב (שם ב׳) והגישה אל המזבח:

המסדר. לחם הפנים על השלחן:

פטור. דאמר קרא אשר יעלה עו׳, לה או זבח, מה העלאה שהוא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, יצאו אלו שאין אחד מהן גמר עבודה:

אין חייבין עליו משום זרות. אם עשה זר אחת מכל העבודות הללו, כגון שבלל או פתת וכו׳. וכן טמא, או מחוסר בגדים, או מי שאינו רחוץ ידים ורגלים, אינו חייב מיתה אע״פ שנפסל אותו דבר שעבד בו:

ומצורע. לשון רש"י ל"ג במתניתין ע"כ. וטעמא דהא בגמרא פרכינן ואמרינן תני כו' כמ"ש הר"ב ומ"מ נ"ל ליישב גירסת הספר דאמרינן בגמרא [קי"ד ע"ב] דמצורע. קבעוה תנאי למתני במתניתין:

עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ל' הר"ב שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן. לאחר שהקריבו חטאתם וכו'. בתחלה אני אומר דעירוב פירושים כתב הר"ב דמ"ש נדבה לשמן ל' רש"י הוא ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי. דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז"ש לאחר שהקריבו וכו' ל' הרמב"ם בפירושו הוא. ולכן הקרוב אלי שיש להגיה בלשון הר"ב שצ"ל א"נ לאחר כו'. ועכשיו אפרש ואומר דז"ש נדבה לשמן דלהכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרי' בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' מה"ק. אבל ז"ש לאחר שהקריבו כו' קשיא טובא. דא"כ מלתא דפשיטא הוא ומאי איריא עולותיהן ושלמיהן. ובחבורו פי"ח מה' מה"ק כתב אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין. שהעולה דורון הוא וכו'. ע"כ. וכן מצאתי בנא"י. וז"ל ואין ראויין להקרבה עד שישלימו ימי הספירה. אבל העולה היא דורון אפילו הוקרבה בתוך ימי הספירה. וכן אם הקריבו שלמים בתוך ימי הנזירות חייב. כי עיקר הכפרה שלא תועיל אלא אחר תשלום הימים הקבועים. הם החטאת והאשם. ע"כ:

[*והקומץ. נפלאתי על שלא נשנה הקומץ אצל העבודה של המנחות והפסיק ביניהם במסדר ומטיב. וא"א לומר דטעות נפל בספרים שכן הוא ג"כ בברייתא דף קט"ו ע"ב ואף הרמב"ם בה' מה"ק פי"ט העתיק כן. וצ"ע].

אין חייבים עליהם לא משום זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה. אין זר חייב עליהן מיתה כדאמר בפרק [בראשונה במסכת יומא] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. רש"י. [*ושם דף כ"ד מפרש רש"י סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח. ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר. ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו'].

ולא משום טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפיק מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תניינא [דף ט"ז] מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש"י:

ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהן אין כהונתן עליהם וה"ל זרים. הכי נפקא לן בפ"ב [דף י"ז]. רש"י:

ולא משום רחוץ ידים ורגלים. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה. ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש"י: