Traité Zevahim - Chapitre 14 - Michna 2

הָרוֹבֵעַ, וְהַנִּרְבָּע, וְהַמֻּקְצֶה, וְהַנֶּעֱבָד, וְהָאֶתְנָן, וְהַמְּחִיר, וְהַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז), לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', כֹּל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָבֹא לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה', אֵין חַיָּבִין עָלָיו. בַּעֲלֵי מוּמִין, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, בֵּין בַּעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִים, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִים, פָּטוּר, וּבַעֲלֵי מוּמִין עוֹבְרִין, עוֹבְרִין בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תּוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן וּבְנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, בְּנֵי יוֹנָה שֶׁעָבַר זְמַנָּן, פָּטוּר. וְתוֹרִים שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנָּן, בְּלֹא תַעֲשֶׂה. אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּמְחֻסַּר זְמָן, פָּטוּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה. שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כֹּל שֶׁהוּא רָאוּי לָבֹא לְאַחַר זְמָן, הֲרֵי זֶה בְלֹא תַעֲשֶׂה וְאֵין בּוֹ כָרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כֹּל שֶׁאֵין בּוֹ כָרֵת, אֵין בּוֹ בְלֹא תַעֲשֶׂה:

בלא תעשה. הואיל וראויין לבא לאחר זמן אין בהם כרת אלא לאו גרידא דלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום (דברים י״ב:ח׳):

תורים שלא הגיע זמנן. [כדתנן בחולין (כ״ב ע״ב) משיזהיבו כשרין ומקמי הכי פסולין] דתורים גדולים ולא קטנים בעינ, ז:

ובני יונה שעבר זמנן. דבני יונה קטנים ולא גדולים, ופסולים מתחלת הציהוב ואילך:

בלא תעשה. הואיל וראויין לאחר זמן יש בהן לא תעשה לשוחטן בחוץ:

אותו ואת בנו. ששחט אחד מהן ובא להקריב השני בו ביום ואסור משום אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כ״ב:כ״ח):

ומחוסר זמן. בין שהיא מחוסר זמן בגופו שלא היה שבעת ימים תחת אמו, בין שהבעלים מחוסרים זמן כדמפרש לקמן. וצריכא לאשמועינן פלוגתא דר׳ שמעון ורבנן בכולהו, דאי אשמועינן בבעלי מומין, בהא קאמרי רבנן משום דמאיסי, אבל תורים ובני יונה דלא מאיסי. אימא מודו ליה לר׳ שמעון. ואי אשמועינן תורים ובני יונה, משום דלא חזו ואידחו, אבל בעלי מומין דחזו ואידחו אימא מודה להו ר׳ שמעון לרבנן. ואי תנא הני תרתי, משום דפסולא דגופא, אבל אותו ואת בנו דפסולא מעלמא קאתי להו אימא מודו ליה רבנן לר׳ שמעון, צריכא. ואין הלכה כר׳ שמעון:

הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ"ו דתמורה ועמ"ש שם בס"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות:

שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה:

בלא תעשה. פירש הר"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא"ל משה לא תעשון. גמרא:

תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש"י ומדמצינו הר"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש"י ונשמטו מידי הסופר וא"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט:

אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ"ש הר"ב ובני יונה כתב רש"י דל"ג לה. ומ"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא"ה המ"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן:

וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ"ג] ובב"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב"ם: