Traité Zevahim - Chapitre 12 - Michna 4 זבחים פרק י״ב משנה ד׳

אין עורותיהן לכהנים. אלא נשרפים עם עורן:

לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה. לאחר שהופשט אם נמצאת טריפה, אע״פ שפסול זה היה בו קודם הפשט, הואיל ולא ניכר עד לאחר הפשט:

שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה. הא קמשמע לן ר׳ עקיבא דאפילו בכור בעל מום הנשחט במדינה על מומו, ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, ואשמועינן ר״ע דהיכא דלא הוכר טריפתו עד לאחר הפשטו, שרייה שחיטתו והפשטו לעורו, כאילו נזרק דמו במקדש:

יאותו הכהנים בעורו. ואינו נשרף:

אין לא ראינו ראיה. שמא לא אירע בימיו שימצא טריפה לאחר הפשט, ואם אירע ושרפוהו הוא לא ראה:

אלא יצא לבית השריפה. הואיל וקודם הפשט בא. והלכה כר׳ עקיבא בבכור בעל מום כשהתירו מומחה. אבל לא התירו מומחה, לא. והלכה כחכמים בבכור תמים, דבשר בקבורה והעור בשריפה:

שיאותו. וכן הל' במ"ו פ"ח דברכות ופירש הר"ב שיהנו:

בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי' לכלבי' אסור. והיינו טעמא. דדרשי' ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ"ב פ"ה דבכורות. תוס' רפ"ח דף ע"א. ומ"ש הר"ב ואינו נשרף עיין מ"ש בזה לקמן:

[*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר"ע כו'. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא"ש שהוא בקבורה]:

וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר"ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ"כ הרמב"ם. וכן כתבו עוד במ"ב פ"ב דעדיות. וכן הרמב"ם בחבורו פ"ג מהלכות בכורות [ה"י]. ובגמרא אר"ח בר אבא א"ר יוחנן הלכה כר"ע. ואף ר"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש"י וז"ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל"ג האי פירושא אלא ה"ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר"ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע"כ. והיינו נמי דכתבו הרמב"ם והר"ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש"י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר"ב בסוף תמורה. וס"ל לרש"י דאף הטריפה בכלל וכ"כ הרמב"ם עצמו בפ"ב מהלכות אסורי מזבח [הי"א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ"ז הא דבמ"ג פ"ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ' התודה [מ"ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה"ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב"ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה' בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג' פ"ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש"י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ"ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ"מ לא העיר בכל זה ולי צ"ע. [*ומצאתי בתוספות פ"ה דבכורות סוף דף ל"ב שכתבו וז"ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע"פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא"ת מ"ש מהא דתנן בפ"ג דערלה [מ"ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי"ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל"ב ע"ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ"ז מ"ה] ע"כ ועיין מ"ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז'. והרא"ש מסיק דכולו טעון קבורה וע"פ פירוש רש"י מסיק כך: