Talmud - Nedarim 10a

אפילו תימא רבי יהודה כי אמר רבי יהודה בנדבה בנדר לא אמר והקתני טוב מזה ומזה נודר ומקיים תני נודב ומקיים מאי שנא נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי דילמא אתי לידי תקלה רבי יהודה לטעמיה דאמר אדם מביא כבשתו לעזרה ומקדישה וסומך עליה ושוחטה תינח נדבה דקרבנות נדבה דנזירות מאי איכא למימר רבי יהודה לטעמיה דתניא רבי יהודה אומר חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת לפי שאין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין עומדין ומתנדבין נזירות למקום כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום רבי שמעון אומר לא נדרו בנזיר אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא שלמים מתנדב ומביא תודה וארבעה מיני לחמה מתנדב ומביא אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין שנאמר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן ורבי אלעזר הקפר ברבי דתניא רבי אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא מתני׳ האומר (לחבירו) קונם קונח קונס הרי אלו כינויין לקרבן חרק חרך חרף הרי אלו כינויין לחרם נזיק נזיח פזיח הרי אלו כינויין לנזירות שבותה שקוקה נודר במוהי הרי אלו כינויין לשבועה:
גמ׳ איתמר כינויין רבי יוחנן אמר לשון אומות הן רבי שמעון בן לקיש אמר לשון שבדו להם חכמים להיות נודר בו וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו וטעמא מאי תקינו רבנן כינויין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לה' ולימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה ותניא רבי שמעון אומר

אפילו תימא רבי יהודה היא . מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר' יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר: מ"ש נדר דלא כו' דאתי בה לידי תקלה . כדלעיל: לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידייהן . (שאין באין) כלומר שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש ענין אחר לפי שאין הקב''ה מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת: אלא הרוצה להתנדב מתנדב ומביא שלמים וכו' . אבל חטאת לא אתי בנדבה ובנזירות נמי לא היו מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא: כולן שיטה אחת . דבשיטה אחת משוו דעתייהו: דנזיר חוטא הוי . משום דנדר: והדין קרא בנזיר טמא כתיב . על שם שטימא. את עצמו במת קאמר קרא אשר חטא על הנפש: משום דשנה בחטא הוא . דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל: מתני' האומר קונם . שאמר קונם ככר זה עלי: חרק . האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר: שבותה . שלא אוכל ככר זה או שקוקה הרי אלו כינווים לשבועה והוי כאילו נשבע ממש: נדיר במוהי . כמו מומתא לשון שבועה: גמ' איתמר כינויין . דקתני במתני': רבי יוחנן אמר לשון אומות הן . דהכי משתבעי אומות וכי נדרי אז משתבעי משתעו בהני לשונות וישראל נמי כי אמר בהאי לישנא מיתסר דהתורה אמרה כי ידור בכל לשון דנדר: לשון שבדו להן חכמים . הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן: תקינו חכמים כינויין דלא לימא קרבן . בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין ד' כא:) קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים דכתיב איזן וחיקר תיקן משלים הרבה שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו וכן בכינוי דחרם וכגון נמי ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח) עשו משמרת למשמרתי כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא דאתי למימר נמי קרבן לה' והיינו דתנן (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סיג לפרישות שתיקנו אלו כינויין כדי להפריש האדם מן העבירה:

ואבע''א כי קאמר ר' יהודה בנדר אבל בנדבה לא קאמר: נדבה נמי אתי לידי תקלה . ומשני ר''י לטעמיה ה''מ לשנויי כדלעיל אלא ניחא ליה לאתויי כרבי יהודה גופיה וכן בסמוך [גבי] נזירות מייתי מר' יהודה חסידים הראשונים וכו' מהאי טעמא אע''ג דהוה מצי לשנויי כדלעיל: רבי יהודה אומר אדם מביא כבשתו בעזרה . ואם תאמר וללישנא קמא דאוקמינא פלוגתייהו בנדר ואפי' בנדר שרי ר' יהודה הא דקתני בהו אדם מביא כבשתו וכו' אלמא חייש רבי יהודה לתקלה ואפי' בנדבה לא שרי אלא בכה''ג לכ''ש בנדר דמיתסר וי''ל דאיכא למימר עצה טובה קמ''ל וא''ת והא בתוספתא קתני ר' יהודה אמר טוב מזה ומזה ש''מ דלענין איסורא קאמר וי''ל דלעולם עצה טובה קמ''ל הך ברייתא ולא משום איסורא קאמר ואיידי דאיירי ר''מ טוב מזה ומזה דלענין איסור קאמר ר''מ א''ר יהודה נמי האי לישנא טוב מזה ומזה ולעולם לענין עצה טובה קמ''ל ולא לענין איסור קא''ל והשתא מסיק לישנא בתרא דנדרים אתי לכ''ע אפי' לר' יהודה וכן ללישנא קמא אפי' לר''מ בנדבה: אדם מביא כבשתו . מדנקט לשון נקיבה אלמא דבשלמים איירי ותימה דמאי תקלה שייך בשלמים והלא אין מעילה בשלמים וי''ל דנהי דמעילה ליכא איסור דאורייתא מיהא איכא כדאמר בר''ה (דף כח .) בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא משום דאיסורא רכיב עליה: אמר אביי שמעון הצדיק כו' . תרוייהו אינם שוין ר''ש איירי בנזיר טמא כדאמר לעיל ור' אליעזר הקפר איירי בטהור וי''ל דאה''נ ולהכי לא קאמר דבר אחד אלא שיטה א' דכולהו ס''ל דנזיר חוטא טפי מרבנן דידהו וכה''ג אמרי' בהמוכר את הספינה (דף עח:): כולן שיטה אחת הן . לאו דוקא שהרי שמעון הצדיק אין להוכיח דטעמא אינו אלא מפני שמתחרטין וכה''ג איכא בפרק רבן גמליאל (דף נא: ושם) כולהו סבירא להו מאמר קונה קנין גמור הר''ר יוסף זצ''ל כדפירש': דשנה בחטא . בצער של יין כי חוזר ומתחיל נזירות אי נמי שנה בחטא דיין ובטומאה: חרק חרך וכו' . אין לפרש משום דלשונות הללו נוטין קצת אחר לשון חרם אלא למאן דאמר לשון אומות נינהו דוקא [אבל] למ''ד לשון שבדו חכמים [לא דא''כ לתני נמי חרך חרט]: וכן הוא אומר בחדש אשר בדא מלבו . וכה''ג לא אשכחן בעלמא: ה''ג דלא לימא קרבן ולימא קרבן דלמא אמר קרבן לה' ונימא קרבן לה' דילמא אמר לה' ולא אמר קרבן . והאי טעמא שייך בכולהו [כמו] בנדרים כדאמר הש''ס בנזיר דלא לימא לה' הריני נזיר כדכתיב נזיר להזיר לה' (במדבר ו) וחרם דלא לימא לה' חרם דכתיב אשר יחרם איש לה' (ויקרא כז) וכן שבועה דכתיב שבועת ה' תהיה וגו' (שמות כב) ומשום דעיקר מכילתין בנדרים נקט לפרושי הכי בנדרים דוקא: