Talmud - Menahot 76b

דאמר כי האי תנא דתניא כל המנחות שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות אמר רב הונא מנחת מאפה שאפה חלה אחת יצא מאי טעמא (מצות) מצת כתיב מתקיף לה רב פפא טעמא דכתיב מצת הא כתיב מצות לא והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות ואמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל לחמי תודה שאפאן ארבע חלות יצא ההיא פליגא:
מתני׳ העומר היה בא עשרון משלש סאין שתי הלחם שתי עשרונים משלש סאין לחם הפנים עשרים וארבע עשרונים מעשרים וארבע סאין:
גמ׳ מאי טעמא כיון דמחדש אתי ומשעורין אתי עשרון מובחר לא אתי אלא משלש סאין שתי הלחם שתי עשרונות משלש סאין כיון דמחיטין אתיין אף על גב דמחדש אתיין שתי עשרונות אתו משלש סאין לחם הפנים עשרים וארבעה עשרונות מעשרים וארבעה סאין מאי טעמא כיון דמחיטין אתו ומישן אתו עשרון מובחר אתי מסאה תנו רבנן כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרון פסולות ריבה במדת סאין שלהן או שמיעט במדת סאין שלהן כשרות:
מתני׳ העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה שתי הלחם בשתים עשרה ולחם הפנים באחת עשרה רבי שמעון אומר לא היה להן קצבה אלא סולת מנופה כל צרכה היה מביא שנאמר (ויקרא כד, ה) ולקחת סולת ואפית אותה עד שתהא מנופה כל צרכה:
גמ׳ תנו רבנן בדקה בגסה בדקה בגסה ר' שמעון בן אלעזר אומר שלש עשרה נפות היו במקדש זו למעלה מזו וזו למעלה מזו עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סולת:
רבי שמעון אומר לא היה להן קצבה:
תנו רבנן סולת ואפית אותה מלמד. שנקחת סולת ומנין שאפילו חיטין תלמוד לומר ולקחת מכל מקום יכול אף בשאר מנחות כן תלמוד לומר אותה מפני החיסחון (אמר רבי אלעזר) מאי מפני החיסחון אמר רבי אלעזר התורה חסה על ממונן של ישראל היכא רמיזא דכתיב (במדבר כ, ח) והשקית את העדה ואת בעירם:


הדרן עלך פרק אלו מנחות נקמצות

מתני׳ התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות שתי איפות האיפה שלש סאין עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה

דאמר כי האי תנא דתניא כו' . ואיהו שמואל סבר ליה כת"ק דאמר חוץ מלחם הפנים וחביתין אבל לחמי תודה ונזירות כשרות: מנחת מאפה . שדינה להיות י' חלות: מצת כתיב . חסר וי"ו: והא גבי לחמי תודה דכתיב מצות . בכל מין ואמר ר' טובי כו': ההוא . דרב טובי דאמר אף על גב דכתיב מצות פליגא אדרב הונא: מתני' העומר . דאותן שלשה סאין היו מניפין עד שהיה עומד על עשרון: גמ' מאי טעמא . בא משלשה סאין: כיון דמחדש אתי . שיש בו סובין יותר מיבשין ושעורין נמי יש בהן סובין יותר מבחיטים: לחם הפנים כ"ד עשרונים . דכתיב (ויקרא כד) שתי עשרונים יהיה החלה האחת: שריבה במדת עשרונים . שעשה העשרון גדוש: או שמיעט . שמחק העשרון יותר מדאי עד שחסר: ריבה במדת סאין שלהן . כגון שתי הלחם שבאין מג' סאין ולחם הפנים שבאים מכ"ד סאין קמח ומניפין אותם לעשרונים סלת וכגון העומר שהיה בא מג' סאין נקצר לצורכו ד' סאין או שלא קצר לו אלא ב' סאין: כשרה . ובלבד שיהא העשרון כהלכתו: מתני' העומר היה מנופה בי"ג נפה . הלכה למשה מסיני: שנאמר ולקחת סלת ואפית אותה וגו' . שתהא מנופה כל צורכה שתהא סלת ברורה בשעת אפיה: גמ' תנו רבנן . כיצד היה מנופה בי"ג נפות: בדקה בגסה . דשתי נפות היו במקדש אחת דקה ואחת גסה שקורין קליי"ר ובתחילה היו מניפין בדקה והיתה קולטת הסלת והסובין והיה הקמח הולך לעבר הנפה כמנהג גרוסות ואח"כ נותנין אותו בגסה שקולטת הסובין שנשתיירו בסלת והגרוסות כעין קרטין שממנו הסלת נעשה היה הולך לעבר הנפה ואחר כך חוזרין ומניפין בדקה ובגסה וכן חוזרין חלילה עד שיהא מנופה שלש עשרה פעמים ובלבד שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין עם הסלת וחוזרין וטוחנין קרטין והגרוסות והויין סלת: רבי שמעון אומר . לא היו עושין כמו שאמרת בדקה בגסה אלא י"ג נפות היו במקדש זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן ולא היתה קולטת כ"א סובין והיו הקמח והסלת הולכין לעבר הנפה ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת והקמח הולך לעבר הנפה ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה: תלמוד לומר ולקחת מכל מקום . ובלבד שתהא זו סלת ברורה בשעת אפייה: יכול אף בשאר מנחות כן . שיהו נקחות נמי חיטין: תלמוד לומר אותה . אותה נקחת בחטים ואין אחרת נקחת חטין: לפי שחסה תורה על ממונם של ישראל . לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול הותר לקנותן מן החיטין כדי שיבא לחם בזול יותר משאם היו לוקחין סלת מן התגר שהקונה סלת קונה אותה ביוקר אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת: מתני' התודה שהן שש מדבריות . דאילו סאה ירושלמית היתה יתירה על של מדבר שתות ואותן [חמש] שש מדבריות הן: שתי איפות . שהאיפה ג' סאין שהן כ' עשרונות דכתיב (שמו' טז) והעומר עשירית האיפה דעומר הוא עשרון ונמצא י' עשרונים באיפה וב' איפות הן כ' עשרונות:

שריבה במדת חלתן או שמיעט במדת חלתן כשרות חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול ויש אומרים אף לחמי תודה ונזירות. זו גירסת הקונטרס טעמא משום דבלחם הפנים וחביתין כתיב חוקה לעכב ובלחמי תודה כתיב מצות בוי"ו אבל בשאר מנחות כתיב מצת ואפילו כתיב בהו מצות בוי"ו גמר ממנחת מאפה ונזירות דכתיב שלמיו לרבות שלמי נזיר ודבר תימה היאך יכול לכוין בחביתין שיהיו שוות דלקמן בריש שתי מדות (מנחות דף פז:) אמרינן דמחלקה ביד: כל המנחות שריבה במדת עשרונן או שמיעט במדת עשרונן פסולות. פירש בקונטרס בלשון אחר משום דכשריבה הוה קומץ נקמץ מן החצי היתר ונמצא שאין עשרון קומץ והוה ליה קומץ חסר ואם מיעט במדת עשרונות הוה לה מנחה חסירה וקשה דהא אסיקנא בהקומץ רבה (לעיל מנחות כד:) דקומץ בדעתו דכהן תליא מילתא ואעשרון קא קמיץ ונראה כלשון אחר שפירש דכתיב שלשה עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ואם ריבה או מיעט פסולות דגזירת הכתוב היא ואסור לשנותו: בדקה בגסה בדקה בגסה. תניא בתוספתא העומר היה מניפו בי"ג נפות שתי הלחם בי"ב לחם הפנים בי"א בדקה בגסה בדקה שתהא קולטת את הסולת בגסה שתהא קולטת את הסובין רבי שמעון בן אלעזר אומר י"ג נפות היו זו על גבי זו והתחתונה שבכולן עשויה שתהא קולטת את הסולת: מתני' התודה היתה באה חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כמו שהוסיפו על הסאה שתות כך הוסיפו על האיפה שתות דלעיל קים לן גם עכשיו איפה שלש סאין וא"ת כי אמר רחמנא עשרון ניזיל בתר השתא כדאשכחן גבי חמש סלעים של בן בפ' יש בכור (בכורות נ.) בתר דאוסיפו עלייהו ויש לומר דשאני התם דגלי קרא כדדרשינן מדכתיב יהיה: