Traité Makhsirin - Chapitre 5 - Michna 5

פָּשַׁט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה לְבוֹר לֵידַע אִם יֶשׁ בּוֹ מַיִם, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. לֵידַע כַּמָּה מַיִם יֶשׁ בּוֹ, הֲרֵי זֶה בְכִי יֻתַּן. זָרַק אֶבֶן לְבוֹר לֵידַע אִם יֶשׁ בּוֹ מַיִם, הַנִּתָּזִין, אֵינָן בְּכִי יֻתַּן. וְאֶת שֶׁבָּאֶבֶן, טְהוֹרִים:

לידע כמה מים יש בו. רוצה במשקה שברושם, כדאמרן, לפיכך הוי בכי יותן. אבל לידע אם יש בו מים, אין צריך רושם של משקה:

ושבאבן. כלומר, שבאבן נמי טהורים, שאין מכשירים:

לידע אם יש בו מים אינן בכי יותן. כתב הר"ב שאין צריך רושם של משקה. ואיכא למידק דמ"מ כיון שא"א אא"כ שיעלה בו מים. כשיגע בו במים ליהוי בכי יותן. מידי דהוה כממלא בחבית וכו' דרפ"ד. ונראה לומר דשאני התם דרוצה למלאות המים. וכן נמי אם צריך לרושם כמו במתני' דלעיל דאז כל המים שא"א זולתן מכשירין. אבל *לידע אם יש בו מים אע"פ שא"א אלא שיעלה בו מים. מ"מ א"צ שיעלה בו למים שיעלו עליו כלל וכלל. והרי ע"י הרגש בלבד ידע אם יש בו מים. ואע"פ שכשמרגיש יעלו עליו. מ"מ אין כוונתו לעליית שום מים כלל. וראיה לדברי שכתב הר"ש וז"ל ובתוספתא קתני המשלשל את החבל לבור לידע אם יש בו מים דהוו בכי יותן. ושמא בחבל לפי שנכפף אינו יכול לידע. אלא אם המשקה בו ע"כ. ש"מ דאילו בקנה ויד אפילו אין המשקה בו יכול לידע. והיינו כדפרישית ע"י הרגשה:

ואת שבאבן טהורים. כתב הר"ב שאין מכשירין. וכן כתב הר"ש. גם הראב"ד (פי"ג מהלכות ט"א הלכה ט') מפרש כן. כמתרעם על הרמב"ם ששינה לשון המשנה. וכתב אינן כתלושין. והכסף משנה כתב שעשה כן. מפני שטהורים אינן מורה על הכשר. ע"כ. וזה אינו שכבר הרבה פעמים שנו בלשון הכשר. וכמו שכתבתי בשם הרמב"ם עצמו בפרק קמא משנה ג'. ואם כפי לשון חבורו הוה ליה לכתוב אינן ברצון. אבל לי נראה שטעם הרמב"ם. כדי שיכלול בלשון אינן כתלושין. שאינן מקבלין טומאה ג"כ. וכמו שכתב בפירושו. ז"ל ענין אמרו את שבאבן טהורים. שהמים אשר על האבן ההיא אשר בתוך הבור. דינו כדין מי הבור. שהוא טהור לא יתטמא ולא יכשיר. כמו שבארנו. אף ע"פ שהאבן נראית למעלה משטח המים. והדבר הנראה ממנה בלול. אין דין המים אשר על החלק היוצא ממנו. דין מים תלושים. ע"כ. ודייק לפרש כן מדשינתה המשנה. ולא קתני אינן בכי יותן. ושוב מצאתי בדברי *הרמב"ם שכתב ואת שבאבן טהורים. אם פשט טמא ידיו ונטלו מן המים. מים שעליו טהורים. ע"כ. הרי שמפרש כדברי הרמב"ם. ודרמב"ם עדיפא מיניה. שמפרשו גם כן לענין משנתינו דאיירי בהכשר: