Traité Makhsirin - Chapitre 2 - Michna 10

הַמּוֹצֵא פֵרוֹת בַּדֶּרֶךְ, אִם רֹב מַכְנִיסִין לְבָתֵּיהֶן, פָּטוּר. וְלִמְכֹּר בַּשּׁוּק, חַיָּב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, דְּמַאי. אוֹצָר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים מַטִּילִין לְתוֹכוֹ, אִם רֹב נָכְרִים, וַדַּאי. וְאִם רֹב יִשְׂרָאֵל, דְּמַאי. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, וַדַּאי, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֲפִלּוּ כֻלָּם נָכְרִים וְיִשְׂרָאֵל אֶחָד מַטִּיל לְתוֹכוֹ, דְּמַאי:

אם רוב מכניסי לבתיהן פטור. מלעשר למכור בשוק חייב. שרוב מביאין למכור בשוק, מן הבית מביאין אותו, וכבר נתחייב. פירוש אחר, אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור, לפי שרגילין לעשר קודם שיכניס לבית כדי שיוכלו לאכול מהן. דלאחר שהכניסום לבית, מיד הוקבעו למעשר הלכך, מה שנופל מהם בדרך פטור מן המעשר, לפי שהוא בחזקת מעושר. אבל כשמכניסין למכור, דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכ הנופל מהן אינו בחזקת מעושר:

אם רוב נכרים ודאי. ר׳ מאיר לטעמיה דסבירא ליה אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, ופירות שגדל בקרקעות של נכרי, חייבים במעשר, והנכרי פשיטא דלא עישר, הלכך ודאי טבל הן:

ואם רוב ישראל דמאי. כדין פירות הנמצאים ביד עם הארץ, שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני:

וחכמים אומרים וכו׳ חכמים סבירא להו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואם לא היה ישראל מטיל לתוכו, היה הכל פטור מן המעשר. אבל כשיש אפילו ישראל אחד שמטיל לתוכו, הכל דמאי, בשביל פירותיו של אותו ישראל, שהן חייבין. והלכה כחכמים:

אם רוב מכניסין לבתיהן פטור. פי' הר"ב מלעשר. דעדיין לא ראה פני הבית ולא נתחייב. הר"ש. ומ"ש הר"ב פ"א דפטור לפי שרגילים לעשר קודם כו' הילכך כו' שהוא בחזקת מעושר. כ"כ הרמב"ם בפירושו וצ"ע דמשום דרגילין לעשר יהא בחזקת מעושר ויצא מכלל דמאי. ודוחק לומר דמשנתינו לענין אכסנאי ועני דמאכילן דמאי. כדתנן ריש פ"ג דדמאי. ובחבורו פי"א מהל' מעשר [הלכה ט'] כתב פטור מלעשר. שעדיין לא נקבע למעשר:

אם רוב כנענים ודאי. כתב הר"ב ר"מ לטעמיה דס"ל אין קנין לכנעני בא"י כו' כבר כתבתי במ"ח פ"ק דע"ז דזו היא שיטת הירושלמי בלבד. והיינו דסיים הר"ש ואפילו יש קנין. מ"מ ודאי אינו מעושר הוי:

ואם רוב ישראל דמאי. פי' הר"ב שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני. אבל מעשר ראשון המע"ה. כמ"ש הר"ב בריש מסכת דמאי [מ"א]. ועוד בסוף מסכת מעשר שני וסוף סוטה [משנה יו"ד]. אבל נראה דהכא דאנן אליבא דר"מ קיימין. דצריך להפריש אף מעשר ראשון דלדידיה אף מעשר ראשון אסור לזרים. כדתנן במ"ד פ"ט דיבמות. ואולי דאף לר"מ לא החמירו בדמאי. הואיל ורוב עמי הארץ מעשרין הן. וכיוצא בזה שכתבתי לענין אונן בפ"ק דדמאי. והשתא ניחא דלא פירש הר"ב ברישא מחצה למחצה דמאי שצריך להפריש כו' אלא הכא איצטריך לאשמועינן דאף לר"מ א"צ להפריש אלא תרומת מעשר ומעשר שני. כך נ"ל:

וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי. כשבודאי ידוע שישראל אחד הטיל לתוכו ומ"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה במאה ואחד. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מכנעני אחד בלבד שנתבטלה. ולהרים נמי א"צ. דטעמא דמרים פירש הר"ב ברפ"ב דערלה שהוא משום גזל השבט והכא דמשום ספק הוא ואין כאן גזל השבט. דהמע"ה. והרמב"ם בחבורו לא העתיק לבבא זו כלל: