Traité Avot - Chapitre 5 - Michna 7

שִׁבְעָה דְבָרִים בַּגֹּלֶם וְשִׁבְעָה בֶחָכָם. חָכָם אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה וּבְמִנְיָן, וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב, שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה, וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְעַל אַחֲרוֹן אַחֲרוֹן, וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי, וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם:

גֹּלֶם. לְשׁוֹן גָּלְמֵי כֵּלִים, שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתָּן. כָּךְ אָדָם שֶׁאֵינוֹ נִגְמָר בְּדַעְתּוֹ לֹא בְּמִדּוֹת וְלֹא בְּחָכְמָה קָרוּי גֹּלֶם:

אֵינוֹ מְדַבֵּר לִפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְחָכְמָה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאֶלְעָזָר וְאִיתָמָר שֶׁלֹּא רָצוּ לְדַבֵּר בִּפְנֵי אֲבִיהֶן כְּשֶׁקָּצַף עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב אַהֲרֹן:

וְאֵינוֹ נִכְנָס לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ. שֶׁלֹּא [יְעַרְבְּבֶנּוּ]. דִּכְתִיב (במדבר יב) שִׁמְעוּ נָא דְּבָרָי, הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֲדַבֵּר. קַל וָחֹמֶר לְהֶדְיוֹט:

וְאֵינוֹ נִבְהָל לְהָשִׁיב. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא תְּשׁוּבָתוֹ כַּהֲלָכָה. וְכֵן בֶּאֱלִיהוּא הוּא אוֹמֵר (איוב לו) כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָ:

שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן וּמֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. לְדָבָר אֶחָד הוּא נִמְנָה כָּאן. וְהָכִי פֵּרוּשׁוֹ, הַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל כָּעִנְיָן כְּלוֹמַר בְּאוֹתוֹ עִנְיָן שֶׁהֵם עֲסוּקִים בּוֹ, וְאָז הָרַב מֵשִׁיב כַּהֲלָכָה. אֲבָל אִם יִשְׁאַל הַתַּלְמִיד שֶׁלֹּא כְּעִנְיָן, הוּא מֵבִיא לָרַב שֶׁיָּשִׁיב שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא לְרַב (שבת דף ג) כִּי קָאֵי רַבִּי בְּהַאי מַסֶּכְתָּא לֹא תְשַׁיְלֵיהּ בְּמַסֶּכְתָּא אַחֲרִיתִי. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בָּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם שֶׁרָאוּ אֶת מֹשֶׁה עוֹסֵק בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח וְשָׁאֲלוּ לוֹ בְּאוֹתוֹ עִנְיָן:

וְאוֹמֵר עַל רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן. וְכֵן מָצִינוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה (שמות ג) מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה, הִיא הָרִאשׁוֹנָה. וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי שְׁנִיָּה. וְהֵשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרִאשׁוֹנָה כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, וְעַל הַשְּׁנִיָּה, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים:

וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע אוֹמֵר לֹא שָׁמָעְתִּי. אִם פּוֹסֵק דִּין מִן הַסְּבָרָא מִדַּעְתּוֹ לֹא יֹאמַר כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵרַבּוֹתַי. וּמָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי חָרָן (בראשית כט) כְּשֶׁשָּׁאַל מֵהֶם יַעֲקֹב הֲשָׁלוֹם לוֹ, אָמְרוּ לוֹ שָׁלוֹם, וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן, כְּלוֹמַר, זֶה אָנוּ יוֹדְעִים, וְאִם תִּשְׁאַל יוֹתֵר, הִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן וְהִיא תַּגִּיד לְךָ, כִּי אֲנַחְנוּ לֹא יָדַעְנוּ יוֹתֵר מִזֶּה:

וּמוֹדֶה עַל הָאֱמֶת. וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְהַעֲמִיד אֶת דְּבָרָיו עַל יְדֵי טְעָנוֹת שֶׁבְּיָדוֹ. וְכֵן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה (ויקרא י), כְּשֶׁסִּלְּקוֹ אַהֲרֹן וְאָמַר לוֹ, אִם שָׁמַעְתָּ בְּקָדְשֵׁי שָׁעָה אֵין לְךָ לְהָקֵל בְּקָדְשֵׁי דּוֹרוֹת, וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו, הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ לוֹמַר לֹא שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי:

וְחִלּוּפֵיהֶן בַּגֹּלֶם. חִלּוּף הַדְּבָרִים הַלָּלוּ שֶׁבֶּחָכָם הֵם בַּגֹּלֶם:

שבעה דברים בגולם. פי' הר"ב לשון גולמי כלים שלא נגמר מלאכתן [בפי"ב דכלים משנה ו'] שיחסרוהו ההשלמה והתקון כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמם והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תקונם. וכן קורא גולם איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהם ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון. ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [*שהן מעלות המדות בלבד] וכל שכן שאינו בור דמשנה ה' פ"ב. הרמב"ם. [*ועיין במשנה י' בפירוש הר"ב [ד"ה שלי] :

ושבעה בחכם חכם אינו מדבר וכו'. לפי שהגולם קודם בזמן לפיכך הקדים לשנות שבעה דברים בגולם. ומ"מ ביאר המדות שבחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם וידיעת ההפכים אחת. על כן אמר וחלופיהן בגולם:

אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו וכו'. פירש הר"ב שכן מצינו באלעזר ואיתמר וכו'. וזה בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ"ב ולא הביישן למד:

ובמנין. לשון רש"י בשנים. וגדול בתלמידים. ע"כ. ועיין מה שכתבתי במשנה ה' פרק קמא דעדיות [ד"ה ובמנין]. ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ"מ לדגרסי או או קתני. וכ"כ במד"ש:

ואינו נבהל להשיב. פירש הר"ב כדי שתהא תשובתו כהלכה. כלומר ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג"כ עד שידע שישיב כהלכה:

שואל כענין וכו'. מ"ש הר"ב וכן אתה מוצא באנשים אשר היו טמאים וכו' שראו את משה עוסק וכו' ומפשטן של הכתובים לא שמעינן ולא מידי אלא ביום ההוא שעשו כל ישראל פסחיהם והם לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה כדכתיב בקרא. ועמ"ש במשנה ב' פ"ו דפסחים [ד"ה הזאה]. ובמד"ש הועתקו דברי הר"ב במקצת אלו הבבות. ולא הועתק. וכן אתה מוצא וכו':

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. פי' הר"ב אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי. ותמיהני דזו מדת כל אדם שלא לשקר. כל שכן בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול ואולי השומעים יסמכו עליו מפני ששמעו שזה קבל כך. ונמצא מכשיל הרבים שאפשר שאין הדין כך. גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה כלל. והרמב"ם פי' ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי ע"כ. ועל זה יצדק ראיית אנשי חרן שאם בדרך ארץ הוא כך. ק"ו בעניני חכמה ותורה: