Traité Avot - Chapitre 1 - Michna 6

יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:

עֲשֵׂה לְךָ רַב. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ רַב, עֲשֵׂה אוֹתוֹ רַב עָלֶיךָ וְלֹא תִּלְמֹד בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עֲשֵׂה לְךָ רַב, שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (דף י"ט) אָמְרוּ הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה, כְּבָר פֵּרְשׁוּ וְאָמְרוּ הָנֵי מִלֵּי בִּסְבָרָא, שֶׁטּוֹב לוֹ לִשְׁמֹעַ סְבָרַת הָרַבִּים, אֲבָל לְעִנְיַן גְּמָרָא, מֵחַד רַב מְעַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִפְגֹּם לִשָׁנֵיהּ:

וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. וַאֲפִלּוּ אַתָּה צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים וּלְפַזֵּר עָלָיו מָמוֹן כְּדֵי שֶׁתִּקְנֶה אַהֲבָתוֹ. אֲבָל בְּרַב לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר קְנֵה לְךָ רַב, שֶׁהָרַב צָרִיךְ לְלַמֵּד בְּחִנָּם:

וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ (שבת צז.), מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה:

וקנה לך חבר. לשון הר"ב ואפי' אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו. אבל ברב לא שייך לומר קנה לך שהרב צריך ללמד בחנם. ודבריו הללו שלא בדקדוק כתבם שכיון שמפרש החבר בחברת למוד התורה כמו שמסיים אבל ברב וכו' שצריך ללמד בחנם. מאי כדי שתקנה אהבתו דקאמר כדי שתקנה חברתו מיבעיא ליה למימר. אבל תחלת דבריו לקוחין הם מדברי הרמב"ם. ולא אמר לענין חברת הלמוד. שכך כתב וקנה לך חבר. זכר אותו בלשון קנייה וכו' שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתוקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו [תענית כג.] או חברותא או מיתותא כו' וצריך שישתדל וכו'. שימשכהו לאהבתו וכו'. ע"כ. ובמדרש שמואל כתב בשם ה"ר יהודה לירמ"א שהקשה למה לא הזהיר על שיקח תלמידים שהרי אמרו [תענית ז'. מכות י'.] הרבה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכולם. ונתן טעם לזה שהתלמידים כל מגמת פניהם הוא ללמוד. לכן אינם לומדים אלא במקום שלבם חפץ בו יותר או ממי שנראה להם שהם לומדים ממנו יותר. ומאחר שלא ימצא האדם מי שירצה להיות תלמיד לו. לכן לא הזהיר התנא עליהם. ע"כ. ורבינו מהר"ר ליווא ז"ל בספר דרך חיים כתב שלא אמר קנה לך תלמיד שאין ראוי לעשות דבר זה. לעשות האדם עצמו לרב וליקח לעצמו שם חשיבות לומר תלמוד ממני כמו שעושים בארצות הללו ע"כ. ואע"פ שדבריהם האמת והצדק. בעיני נראה שהקושיא מעיקרא לאו קושיא היא לפי שכבר קדמוהו להתנא קמאי דקמאי אנשי כנסת הגדולה שהם אמרו והעמידו תלמידים הרבה ולא אמרו אלא כשהתלמידים חפצים שבעל כרחם א"א ובמי שאינו ראוי להעמיד תלמידים לא דברו. שהרי אמרו והעמידו דהיינו על רגל האמת כמו שפירשתי שם בס"ד. וזה לא יוכל לעשות אלא מי שיש בידו האמת ולא אמרו במתגאים ובמתנשאים לאמר אני אמלוך ואהיה ראש וקצין עם להרבות בישיבת התלמידים שהרי כל דבריהם דברי מוסר וענות צדק. אבל במי שבידו הכח להעמיד תלמידים הרבה עליו אמרו והזהירו להעמוד תלמידים הרבה וע"ד שנאמר (משלי ז׳:כ״ו) ועצומים כל הרוגיה. זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה [שם ע"ב] אבל במי שלא הגיע למדה זו ומתנשא כאמור. גם הוא בכלל ורבים חללים הפילה. ובק"ו ממי שלא הגיע להורא' ומורה שזה לפי שעה ולעתים מזומנים להוראה ולאיש מן האישים וזה מידי יום יום ולתלמידים רבים ושבשתא כיון דעל על כ"ש וק"ו בן בנו של קל וחומר שעליו נאמר (משלי ז׳:כ״ו) ורבים חללים הפילה. ואין זו קושיא שא"כ למה אמרו בסתם והעמידו תלמידים הרבה. שעל זה ועל כיוצא בזה נאמר (הושע י״ד:י׳) וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. ומ"ש הר"ב שהרב צריך ללמד בחנם מפורש במשנה ג' פ"ד דנדרים ואע"פ שבמקרא יכול ליטול שכר כדאיתא התם. עיקר אזהרת התנא לעשות לו רב. הוא בלמוד המשנה והגמ' דאילו מקרא מדה ואינו מדה כדאיתא בספ"ב דב"מ [ל"ג ע"א]: