Traité Chevouot - Chapitre 7 - Michna 7 שבועות פרק ז׳ משנה ז׳

הפוגמת כתובתה. שמוציאה שטר כתובתה ומודה שנתקבלה מקצתה:

לא תפרע אלא בשבועה. אם טוען הבעל נתקבלה כולה:

עד אחד אומר וכו׳ ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים כו׳. ונפרעת שלא בפניו. כולהו אכשם קיימי, כשם שאין אחד מאלו נפרע אלא בשבועה, כך היתומים אינם נפרעים אלא בשבועה. יתומים הנפרעים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ומיירי מתניתין כגון שאלו היתומים שבאים להפרע מהן אומרים אין אנו יודעים אם פרע אבינו זה החוב אם לאו, אבל אם טענו אמר לנו אבינו שלא לוה מעות הללו ולא נתחייב בחוב זה מעולם, הרי היתומים שמוציאים שטר חוב על היתומים הללו נפרעים מהם שלא בשבועה, שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, והם אינם יכולים להכחיש העדים שמעידים שאביהם לוה המעות הללו. ולא שנו דבשבועה מיהת שקלי יתומים מן היתומים, אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה, כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה שלא נתקבל כלום, שהנפרע מן היתומים אפילו בשטר צריך שבועה, ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה לבניו, לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה שנתחייב אביהם. ואע״פ שכן הדין, אם דיין אחד דן שישבעו היתומים שבועה שלא פקדנו אבא ויפרעו מממון היתומים האחרים בשבועה זו, מה שעשוי עשוי:

שלא פקדנו אבא. בשעת מיתה: ושלא אמר לנו קודם לכן, ששטר זה פרוע:

הרי זה נשבע. שלא מצא בין שטרותיו של אביו ששטר זה פרוע. וכן הלכה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר. והלכה כרשב״ג:

בשם שאמרו. משנה היא במסכת כתובות פ"ט [מ"ז]. רש"י. ועיי"ש ועמ"ש בריש פרקין בשם הרמב"ם:

ומנכסי יתומים. עמ"ש במשנה ד' פ"ו:

וכן היתומים. פירש הר"ב יתומים הנפרעים מן היתומים וכו' אבל מת לוה בחיי מלוה וכו' ואין אדם מוריש ממון שהוא חייב עליו שבועה וכו' ולא דמי למתני' ד' דחזרה שבועה למקומה. דפרשינן שהנתבע ישלם דהכא היינו טעמא דאמרינן כיון דתובע אינו יכול לישבע שיפסיד משום שאין כאן פשיעה לנתבע כלל אבל במתני' דלעיל כיון שהנתבע אינו יכול לישבע מפני פשיעתו ומדינא משלם ואינו בדין שיהא חוטא נשכר. כשאין התובעו יכול לישבע שיפטר. ואע"פ שהתובע ג"כ מפני חשדו אינו יכול לישבע אינו דומה שבועת התקנה בעלמא לשבועת התורה שמחייבתו לשלם. הר"ן לעיל. ומ"ש הר"ב ואע"פ שכן הדין. אם דיין אחד דן וכו' בגמ' [דף מ"ח] משום דאיכא מאן דפליג אהאי דינא. הלכך אמרינן מאן דעבד ודן וכו' מאי דעבד עבד:

ושלא מצינו וכו' שובר על שטר זה. רש"י. ומסיים המגיד [פי"ז מהל' מלוה] ושיהיה השטר בין שטרותיו פרועין דתרתי בעינן [כמ"ש הר"ב] בסוף פ"ק דב"מ:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר אפי' נולד הבן וכו'. כתב הר"ב וכן הלכה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ולפיכך נראה לי שאף בחבורו פרק י"ז מהלכות מלוה [הלכה ה']. פוסק כוותיה. ואע"פ שכתב אפי' היה היורש קטן המוטל בעריסה. ולא כתב אפי' נולד וכו'. ומשום כך כתב המגיד דכת"ק פוסק וע"כ לא פליגי ר' יוחנן ותנא קמא אלא בנולד אבל בקטן אפילו ת"ק מודה. ע"כ. אין נראה כן אלא דקטן מוטל בעריסה כקטן הנולד דמי:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב וכו'. ות"ק סבר דאפ"ה אין נוטלין אלא בשבועה. דשמא להשביע את בניו אמר כן כדי לאחשבינהו. תוס' [דף מ"ח ע"ב ד"ה אם אמר] :